חידושי מהרא"ך חלק ב לג

א"צ ס' בבצלים הבלועים מהבשר ובשלה בקדירה חולבת נגד החלב, וכתב כיון דטעם הבשר הבלוע בהבצלים סופו לסוחטו לעשות טעם קלוש הוי כאילו ניסחט מעתה וכמ"ש התוס' חולין (דף ק') ד"ה כשקדם דכל דרך הלוכו לא נעשה נבילה ולהכי בנפלה טיפת חלב על החתיכה שהוא ברוטב לא אמרינן דנאסר מקודם המקום שנפל הטיפה ואפשר לסוחטו אסור וכתבו הטעם כיון דסוף הטיפה להתפשט לא נעשה כלל נבילה ע"ש:

ונראה לענ"ד דלא דמי כלל לדברי התוס', דלכאורה דברי התוס' אינו מובן כלל והוי כחוקה דמה טעם הוא זה כיון שסוף הטיפה להתפשט לא נעשה נבילה ובאמת הפ"מ (סימן צ"ב) תמה על דברי התוס' וכתב דבשלמא בשאר איסור דלא נ"נ רק מדרבנן י"ל דלא גזרו אבל בב"ח דהוי מהתורה אמאי לא נ"נ, ונלע"ד לפרש דברי התוס' בעזה"י דהנה התוס' חולין (דף קי"ב) ד"ה תרי גללי דמלחא כ' דהא דאפשר לסוחטו אסור הוא רק כשנשאר משהו אבל כשכל הטעם יוצא אז לכ"ע אפשר לסוחטו מותר עיי"ש והטעם פשוט דגם בב"ח כתבו הפוסקים וכן הסכים הט"ז דהא דבב"ח הוי גוף האיסור הוא רק כשיש חלב אז אסור גוף הבשר והוי ממש גוף האיסור אף שאיני הולך רק משהו אפ"ה כיון דבחתיכה יש טעם גמור שלא נתבטל איסור הבשר גופיה ביוצא עם משהו חלב, אבל טעם בשר לבד היכא שאינו יוצא עם הטעם אף משהו החלב הוי מותר הטעם. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך א"כ כ"ש בשאר איסורין היכא דסוחט האיסור שמותר כיון דגם בב"ח מותר. והנה ידוע דכשבלוע החתיכה מקודם הבישול אז נסתבך הבליעה ולא יוכל לצאת כל הבליעה ונשאר טעם קלוש דאין הגעלה באוכלין אבל כשבלוע בשעת הבישול אז הבישול מתחלק להבליעה בשוה וגם החתיכה מותרת דלא נשאר כלל אפילו טעם קלוש היכא דבלוע בשעת הבישול וכן כתב החו"ד (בסימן זה ע"ש). א"כ מובן היטב כוונת התוס' כיון דהתם מיירי היכא שכל החתיכה מצטרף דהוי התם בישול וכמו שמבואר שם בתוס' כתבו שפיר כיון דסוף הטיפה להתפשט בכל החתיכה היינו שכל הטפה מתפשט בשוה ולא נשאר אפילו טעם קלוש באותו מקום ממקום אחרת באותו החתיכה לא הוי נבילה אותו המקום דהא דנ"נ הוא משום דנשאר טעם קלוש אבל כאן דלא נשאר כלל מותר כל החתיכה וכנ"ל וברור שכוונת התוס' כן, אבל לא לומר שכוונת התוס' שאנו דנין על שם העתיד דזה אין טעם כלל רק כמו שפירשתי וא"כ לא אתי שפיר תירוצו של החו"ד דהחלב לא נ"נ כיון שהבשר עתיד לצאת, דז"א דהחלב מקבל טעם מהבשר אז ונעשה נבילה וכיון שהבשר הבלוע מהבצלים כיון שבלוע מכבר אינו יוצא כל הבליעה רק נשאר טעם קלוש ושפיר נ"נ מקודם החלב וכנ"ל וזה ברור, ואין לומר אף שנתבטל הטיפה מ"מ יש משהו בכל החתיכה אף דאיכא ס' אפ"ה הוי משהו וא"כ כיון שמקודם שנתפשט הטיפה מאותו מקום יהי' אותו מקום נעשה נבילה ואף שמתפשט בשעת בישול יותר אפ"ה כיון דנשאר משהו יהי' אסור ז"א דבאמת מה חילוק יש בין נשאר משהו או לא כיון דאין בו ליתן טעם הוה משהו כמאן דליתא, אך הפוסקים כתבו בהא דכשנבלע האיסור מקודם בחתיכה אף שנתבטל אח"כ בס' אפ"ה נשאר טעם קלוש דאין הגעלה באוכלין והוי יותר ממשהו דהוי טעם דק וקלוש דאיסורא אסור ובהתירא מותר טעם קלוש אבל היכא דלא נשאר טעם רק משהו בזה אפילו באיסורא מותר דלא יהיב טעמא כלל אין חילוק בין נשאר משהו או לא וא"כ ניחא בטיפת חלב שנפלה על החתיכה דאם אינו נותן טעם מותר כיון דסוף הטיפה להתפשט בכל החתיכה היינו כיון שהוא בשעת בישול מתחלק הטעם בשוה לא נשאר טעם קלוש רק משהו ולהכי מותר כל החתיכה כנ"ל אבל כשבולע האיסור מקודם נסתבך הבליעה בבשר ואין הגעלה באוכלין ונשאר טעם קלוש דבאיסורא אסור וכנ"ל:

סעיף ב נפל חלב לתוך הקדירה וכו' במה דברים אמורים בשלא ניער הקדירה בתחילה כשנפל עלי' חלב אלא לבסוף ולא כיסה אבל אם ניער מתחילה ועד סוף או שכיסה משעת נפילה ועד סוף הכל מצטרף לבטל טעם החלב וכו' והוא לשון הרמב"ם (בפ"ט מה' מ"א):

עיין בש"ך (סי' ק"ה ס"ק י"ז) פסק דבב"ח היי בשר גופי' איסור ואוסר ואף שאין יוצא החלב הבלוע בו וכן הסכימו האחרונים ז"ל והא דקאמר בגמ' מבלע בלע מפלט לא פלט הוא בהו"א דלא ידעינן עדיין מהחתיכה נ"נ ומאפשר לסוחטו דאסור ע"ש, ולפ"ז תמי' על הרמב"ם ז"ל אמאי הוצרך לניער לבסוף אפילו בלא ניער אסור השאר, וה"ה ז"ל כתב דאפשר דניער בסוף לאו דוקא והוא דוחק וכן הראב"ד ז"ל בהשגות תמה אמאי אינו אסור הרוטב היוצא מהבשר דהוי נבילה ואמאי הוצרך להיות יוצא עם הבשר הטיפת חלב דהא הבשר לחודי' הוי כנבלה וראיתי בדברי אא"ז החו"ד זלה"ה שכתב כיון דמיירי בכולו חוץ לרוטב לר"י ז"ל ולרש"י ז"ל במקצת חוץ לרוטב הוי ככולו חוץ לרוטב והא דאסור מטעם הבל הקדירה לא הוי דרך בישול ורק צלי בב"ח לא הוי איסור מחמת עצמו עיי"ש בדברי החו"ד. ותמוה מאוד דהוא נגד הש"ס מפורשת בחולין (דף ק"ח) דכשנאסרה החתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינו למאן דסובר מב"ב לא בטלה הא לא הוי איסור מחמת עצמו דלא הוי רק כצלי ולא חשיב מב"מ דהיכא דאינו איסור מחמת עצמו לא הוי מב"מ כמו שפירש הר"ן ז"ל וכשניער אח"כ דהוי בישול אז בטל הטיפה:

ונראה לפע"ד לתרץ בעזהי"ת הא דבעי ניער לבסוף דהנה הקשו הא בכולו חוץ לרוטב לר"י ולרש"י ז"ל מקצת חוץ לרוטב אינו אוסר רק כדי נטילה ותירץ הש"ך ז"ל (סק"ג) באיסור גוש אינו מתפשט בכל החתיכה אלא ע"י רוטב אבל בצלול מתפשט ע"י הבל הקדירה בכל החתיכה ויש חילוק בין גוש לצלול והנה מהכרח קושיא זו הוצרך הש"ך לחלק בין גוש לצלול ונלענ"ד לומר דאין צריך כלל לחלק בין גוש לצלול ואפילו צלול נמי אינו מתפשט יותר מכדי נטילה ואפ"ה ניחא דאסור כל החתיכה דהנה בתשו' נוב"י (סי' כ"ה) הוכיח מדברי תוס' חולין (דף צ"ו) ד"ה ירך שנתבשלו כו' דגיד כיון שהוא דבוק בתולדה אוסר מטעם הבל הקדירה כל החתיכות אף שהוא איסור גוש עיי"ש והנה לפי הסכמות הפוסקים דבב"ח הוי איסור מחמת עצמו ואסור הבשר לחודי' אף כשאינו יוצא החלב ולזה כיון דהנטילה אסור ודבוק בתולדה ביתר החתיכה ומתפשט בכל החתיכה יאסור כל החתיכה אף דהטיפה אינו מתפשט יותר מכדי נטילה כיון שאינו דבוק בתולדה אפ"ה הנטילה גופיה אוסר כל החתיכה מטעם הבל הקדירה דדבוק בתולדה וכנ"ל וסובר הש"ך (בסי' צ"ד) דבשר הנאסר מבב"ח הוי כשאר איסורין, ולפי"ז החתיכה מה שיתר על כדי נטילה שנאסר מכח הנטילה הראשונה לא הוי כאיסור מחמת עצמו רק שנאסר מבליעת בב"ח הנאסר והוה איסור בלוע החתיכה היותר מכדי נטילה ואיסור בלוע אינו יוצא בלא רוטב ואינו יכול לאסור שאר החתיכות כיון דהחתיכה כולו חוץ לרוטב ולהכי הוצרך לניער לבסוף דאז אסורין כל החתיכות אבל כשלא ניער שפיר אינו אוסר שאר החתיכות וכנ"ל וא"ש בעזהי"ת:

ולפ"ז מיושב היטב קושיות הרשב"א ז"ל בהא דקאמר בגמ' על הא דקאמר רב דאוסר כל החתיכות כולן שהוא מינה לימא פליגא אדרבא דאמרינן סלק את מינו, והקשה דהאיך יכול לומר דלא אמרינן סלק דהא הוי איסור בלוע דלהכי אינו אוסר בלא ניער א"כ בניער צריך לצאת הבליעה דרך הרוטב וא"כ מיד מתבטל הטיפה ברוטב דהא מש"ה איצטריך לניער לבסוף שיאסור הקדירה כולו משום הרוטב, ולהנ"ל ניחא היטב דכשניער את הנטילה הראשונה שנאסר הוי איסור מחמת עצמו ואוסר הנטילה לשאר החתיכות אף בלא רוטב דהנטילה גופי' הוי איסור מחמת עצמו ויוצא הטעם בשר מנטילה גופי' לשאר חתיכות ומב"מ אפילו באלף לא בטל ואינו צריך לצאת דרך הרוטב דבשר הנטילה גופי' הוא בתוך