חידושי מהרא"ך חלק ב לא

תאכל וב"ה אומרין לא תאכל במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש אי מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה היינו דב"ה אוכלא דאפרת הוא וכ' התוס' דאי בעי שוחט להתרנגולת ומותר לאכול כל מה דבגוה א"כ הטעם דמותר לאכול הביצה אף דהוה נולד דאם הי' בעין הי' שוחט התרנגולת ואכל כל מה דבגוה א"כ בעגל אם הולד הולך ע"ג קרקע אינו ניתר בשחיטת אמו ולא שייך לאכול כל מה דבגוה ומזה הוכיח הש"ס דמיירי בלא הלך ומותר והביא שפיר סייעתא. ותירץ הש"ס הפריס ע"ג קרקע. פירש"י שננערה וננערה מותרת בשחיטת אמו עיין ברש"י פ' בהמה המקשה (דף ע"ה ע"ב) שפירש כצריך לעמוד ולהלך:

הלכות מליחה סימן סט הנה בחו"ד (ס"ק י"ד) בחידושים הביא אם לא הודח רק מעט, דהך היתירא וכן ביש ס' מותר אפילו בלא הדחה ומליחה שנית (ט"ז ס"ק יו"ד) דעיקר הטעם משום דם שע"פ הבשר רק בהפ"מ אמרינן הטעם משום ריכוך עכ"ל והיינו טעם ג' שהביא בס"ק א', ובהפ"מ סמכינן אטעם א', וע"י הדחה מועט ומליחה שנית דמתיר בס"ק הקודם דסמכינן אטעם ב' לבד, והפ"מ סובר דביש ס' אין מתירין רק בהדחה ומליחה שנית דעיקר הטעם ע"ש וצ"ע דמהרב בת"ח נראה כדעת החדושים ודלא כפ"מ:

שם בחדושים (ס"ק י"ח) ואם נמלחו עם התרנגולת קורקבן או איזה מהדקין שלא נפתחו עם הפרש ונתבשלו כך אסור דהפרש בולע דם ופולט בבישול עכ"ל שם כפי הנראה דבה"מ דעתו לסמוך על הט"ז אם כן אם הדיח בתוך י"ב שעות מהני תמיד החזרת הבליעה מב' צדדין ודו"ק:

שם בחידושים (ס"ק מ"ג) לכבוד אורחים או הפ"מ ובתרנגולת שהוא חלולה ויש לחוש שנפרש מצד לצד עכ"ל שם ובפ"מ מתיר כשניטל הבני מעיים וגם הריאה ע"ש:

שם בחידושים (ס"ק מ"ו) יבשלנו וכו' אבל נתערבו בשומן אחר עד ס' נראה דאסור עכ"ל ובתשובות ר"ע מתיר לערב בשומן דכיון דאי אפשר סמכינן דבאיסור דרבנן מותר להוסיף עד ס' ולזה כתב ולמלוח ולערב בס' ע"ש:

שם בביאורים (ס"ק י"ב) דמאחר שיש שם מלח וציר וכו' הנה אם הדבר חריף כבר מעורב בתבשיל ודאי דאינו מבשל כשנופל אח"כ דבר לתוכו כדמוכח בפסחים (דף מ') גבי אין מוללין קדירות בפסח ע"ש ברש"י דת"ק ור"י פליגי בזה דר' יהודה ס"ל דאף שכבר מעורב לתוכו מבשל ותנא קמא ס"ל דאינו מבשל ובודאי הלכה כת"ק עכ"ל, ולפ"ז בשר שנפל לתוך בארשט בקערה והי' בו חלב מותר בהפ"מ דסמכינן דכ"ש אינו מבשל ודלא כפ"מ דאוסר ודברי החוות דעת נכונים כפי סוגיות הש"ס:

שם בביאורים (ס"ק ט"ז) ס' כנגד אותו בשר עיט"ז (ס"ק כ"ז) שכתב הטעם דכל מה שנפרש יוצא לחוץ וכל מה שאינו יוצא לחוץ אינו פורש כלל והנה אם נפלה לקדירה אחרת לכאורה יש לאסור דאימא לא פלט הדם בקדירה ראשונה ויפליט בקדירה שני' עכ"ל שם הפר"מ אוסר ודברי מו"ח ז"ל קשין דמה שהביא ראיה מאו"ח (סי' תמ"ז) לא אבין דהא שם לא נבלע ולא נפלט רק טעם שייך שפיר סברתו אבל כאן חיישינן לדם בעין שנשאר ולא הטעם. אך מה שהיה נראה להתיר בכאן דתוס' בחולין (דף צ"ז) ד"ה אלא מעתה כתבו ועוד דמספק לא הי' אוסר קדירה אחרת דחלב שחוטה הוה דרבנן ע"ש ואף דבקדירה הראשונה אסור היינו כיון דיש כאן ודאי איסור ולא ידעינן כמה אבל בקדירה אחרת יש ספק אם יש כאן איסור כלל, א"כ כיון דדם שמלחו דרבנן ויש ספק אם יש כאן איסור מותר. עיין כרו"פ (סי' כ"ב ס"ק ד') מ"ש דהא בקדירה ראשונה לא אסרינן מ"מ ע"ש, וצ"ע לפי דברי תוס' דלא אסרינן באיסור דרבנן בקדירה שני גם ליש אוסרין מותר אם נפל לקדירה אחרת דלא כמחבר (בס"ק מ"ב), אך הא ליתא דכיון דהחתיכה אסורה הוה ככחל דאסור עיין ט"ז לקמן (סי' ע"ג ס"ק יו"ד) כדעת הפר"מ:

סימן ע. אמר המעתיק מצאתי בחו"ד בשולי הגליון אשר כתב אחי היניק החכם המופלג החריף השנון כמר אפרים בן היקר שהי' ילד שעשועים כשהי' בן שבע שנים החל לדרוש בתורת אלקים ובהגיע תור י"א שנים הוסיף והלך מחיל אל חיל על ברכי אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל והי' אצלו אמון שעשועים יום יום ומצא חכמה עשרת מונים ורד וצלל במעמקים והעלה חכו ממתקים ועל גליונות הספרים הי' כתב בכתב ידו חידושי אורייתא כשהגיע לי"ב השנים ואז יצא הקצף מלפני ד' והחל הנגף המגפה ר"ל ואמר הא יניקא חכמיא באורייתא הן שלא יוכל לראות ברעת עמו ורצונו להקריב א"ע קרבן לד' ואם שרצון ד' ליקח אותו לקרבן עבור כללות ישראל כי בימים האלה הי' רעש האש המגפה ר"ל בכל תפוצות ישראל וישמע אלקים את קולו ונפל למשכב ומת והמגפה נעצרה ועי"ז באתי אני המעתיק לעמוד זאת לפני בני גילו למען הקם לאחי אשר יונקותיו ופריו באבו נקטפו שם בישראל ולשום לו שארית בארץ כמאמר חכז"ל סוף פ' עשירי ביבמות ע"פ אגורה באהליך עולמים וכו' כדי שיהי' שפתותיו דובבות בקבר ועתה כפי פרושות השמים אנא אלקי' הדריכנו בנתיב החכמים בזכות אבותי הקדושים שנשמתן בעדן ובזכות אחי שעלה לשמים לריח נחוח כקרבן בן שנים עשר שנים ולא טעם טעם חטא התהלך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים ובזכותם יזכינו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות כל הימים א"ס:

בביאורים (ס"ק ה') שאע"פ עש"ך (ס"ק י"ח) עד נ"מ לענין ספיקא עיין או"ה וכלל ו' דין כ') בדם היוצא ע"י כבוש ואפי' ע"י תערובות מים הוא מדרבנן מטעם דאינו ראוי להקרבה ודם אינו אסור רק בראוי להקרבה ע"ש ולכן בספק כבוש בדם מותר עכ"ל הנה גוף הספר אין בידי והפ"מ סובר דדם היוצא ע"י כבוש או בכלי שני הוה דאורייתא ובאמת איני מבין דעת או"ה דהא דאינו ראוי להקרבה בתערובות מים הוא מטעם ביטול דקמא קמא בטל כמבואר בזבחים (דף ע"ח) וכן ברמב"ם, אבל הדם בעצמותו ראוי להקרבה א"כ שפיר נ"ל דהוה דאורייתא. אך במקום אחר כתבתי דבאמת צריך להבין מדוע לא חיישינן כלל לדעת הרש"י והרמב"ם דסוברים דדם שמלחו או בישלו הוה דאורייתא וכבר עמד בכרו"פ ופר"ח בזה וכתבתי דבחולין אמר הקפה את הדם ואכלו חייב כיון דאקפיה אחשיבי וכתב הרשב"א בחדושיו ודם שהקפה אי לאו דאחשבי' לא היה חייב משום דדרכו לאכול בשתי' והו"א דוקא כשאכל כברייתו הא בשהקפו פטור ולא חייבה אלא בדרך ברייתן ע"ש א"כ הכא דאינו אוכל הדם בעין רק ע"י תערובת ולא שייך אחשבי' כלל ואינו חייב על דם דרך אכילה רק דרך השתי' כברייתן ושפיר דלא חששו לשיטתם דגם הם מודים דאם אוכל דם ולא שייך אחשבי' דאינו חייב מדאורייתא ולזה גם בכבוש כיון דאוכל הדם ע"י תערובות ולא שייך אחשבי' אינו עובר עליו והבן:

**(יש לדון בדבריו ז"ל שהרי סברת הרשב"א לא שייך רק כשהקפה להדם שעשה בהדם עצמו אוכל, כתב הרשב"א שפיר דאינו חייב רק משום אחשבי' אמנם כשהדם הוא כברייתו רק שנבלע באוכל לא יתכן לומר דלא הוי דרך אכילה ובודאי להפוסקים דם שבישלו עובר עליו הוא אפי' ע"י תערובות דאלת"ה איך מצינו טעם כעיקר בדם וזה אין לומר כלל דלגבי דם לא יהיה אמרינן טע"כ ד"ת.)** ע"כ דברי אחי הנ"ל: