חידושי מהרא"ך חלק ב ל

בראש רק בניטל הירך כתב הר"ן דאסור אף דלא נתעכל הניבין כלל כיון דאינו, א"כ לפי דעת השואל דכאן הוה הירך מדולדל ורצה לאסור אף בלא נתעכל, והרשב"א משיב שאינו בכלל מדולדל כי נגד שבירות העצם הוה עור ובשר חופין את רובו ונגד מה שאינו מעורין בגידין כיון דמעורין ברוב הדרא בריא ואין זה בכלל נטל הירך, ולפ"ז דינו של הפר"ח קיימת דאם נתעכל הגידין דהיינו היתידות טריפה וא"צ לומר דסופו לישמט, רק דזה גופו הוה שמוטה כיון דאינו מעורה בגידין, ודע דמ"ש הרב אם איעכול ניבי' ולא נשמט דכשר והפר"ח חולק ואוסר ודעת האחרונים כרמ"א להקל זה דוקא כשלא היה הבהמה צולעת אבל אם היתה צולעת עד שעת שחיטה ואיעכול הניב לשיטת רש"י הוא טריפה גמורה כי הצולעת כאשר הניב נעכל אין לתלות בשום דבר אחר א"כ נשמט הקוליא ממקום חבורו, ואפילו אם היתה צולעת ונתרפא ואחר השחיטה נמצא עיכול הגיד ונראה באסותא שאין כאן שרטוט כלל אין אני אומר היתר ולא כמתירין כשהבהמה צולעת ונתעכל הגיד ח"ו ואל יהיה חלקי עמהם. שוב ראיתי דהפ"מ (ס"ק ו') כתב דנשבר הבוכנה הוא מטעם שמוטה דטריפה ולזה צריך רוב ניבין ע"ש א"כ איך כתב הרמ"א דנתעכל ולא נשמט כשר נהי דלא הוה שמוטה מטעם שבירות העצם יהיה שמוטה מטעם עיכול הניבין דבאבר תלוי בניבין א"ו דרמ"א מיירי דנתעכל הגיד א"כ מוכח דבשמוטה ונתעכל הגיד הרמ"א אוסר:

סעיף ה' ואם נשבר העצם במקום שאינו מטריף אם נחתך אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן וכו':

עיין בש"ך (ס"ק י"א) דאסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפ' א"ט גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס, שרי לעכו"ם אפילו לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ך:

הנה אם נחמיר שלא למכור אבר מדולדל לנכרי לאחר שחיטת הבהמה או העוף עדיין יש לשאול אם נטרף הבהמה והעוף וגם בנשבר הרגל במקום שאינו מיטריף רק האבר אסור אם מותר למכור הבהמה ועוף לאחר שחיטה עם האבר וא"צ לחתוך המוכר את האבר או לא וכן אם מותר למכור הבהמה והעוף בחיים עם האבר המדולדל והנה הל"ש מחמיר:

ולענ"ד נראה להקל דהנה בשו"ת אמונת שמואל (סי' י"ד) כתב הא מילתא לא שמעתי מרבותי ולא חזינא לרבני קשישאי דעבדו הכי גם לא מצינו בשום פוסק שהי' מפקפק לאסור בזה אלא שמקרוב שמעתי בשם גדול אחד שהיה בזמנינו ובימינו שהי' מורה לאסור על כן צריכין אנו לברר ולעמוד על עיקרא דמילתא ומאריך ומסיק כיון דאבר המדולדל אין בו אלא מצות פרישה מדרבנן אינו אסור אלא מדרבנן ומדהשתא נראה ברור דאין אסור להשיטו לבן נח דהתורה לא נתנה אלא לנו ולא לב"נ ואפילו לישראל שרי מדאורייתא אלא מפח לאו דלא תסור צריכין אנו. לשמוע למה שאסרו רז"ל וב"נ לא מצוה על זה כלל ודעת הסמ"ק תמוה בעיני ע"ש והמנחת יעקב מביא בקיצור ומסכים לדבריו ע"ש והנה מה דתמה על הסמ"ק דהא לב"נ לא נאסר, נראה דגם הסמ"ק מודה דלב"נ לא נאסר ולא שייך לפני עור, והא דאסור להושיט לב"נ דהנה אבר פרוש כתב הרשב"א דהגזירה משום אבר מן החי וסובר הסמ"ק כמו דגזרו לאסור באכילה משום אבר מן החי כמו כן אסרו בהושטה דאם יהי' מותר להושיט לו האבר הפרוש יושיטו אבר מן החי והרשב"א והר"ן סברו דלא גזרו רק על אכילה ולא על הושטה דלהושיט אבר מן החי לא נאסר רק משום לפני עור דהוא רק בתרי עברי דנהרא אבל גם הסמ"ק מודה דלא שייך לפני עור באבר הפרוש כי אין בן נח מצוה על אבר הפרוש. והנה בעוף הנשחט למכור האבר בעצמו כיון שאינו רק דבר מועט נכון להחמיר וכן המנהג ובבהמה נראה דהמיקל לא הפסיד דאזלינן לקולא במקום דאיכא ספיקא דפלוגתא דרבוותא בראשונים ובאחרונים כי המנחת יעקב ואמונת שמואל מקילין, ולמכור העוף הנטרף עם האבר נראה פשיטא להקל כיון שאינו מוכר האבר בפני עצמו רק העוף גם הסמ"ק אינו אוסר ולא שייך לומר שימכור האבר מן החי בפני עצמו אך מחיים יש לעיין דהא הנכרי לא ישחט רק הבהמה ומיתה עושה נופל ויהי' עפ"י דין אבר מן החי ועובר על לפני עור:

אך הרמ"א (בסי' קנ"א) כתב דהא דאסור למכור וכו' היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו ויש מחמירין והמנהג להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו אך צ"ע אם אבר מן החי מצוי לקנות ובת' אמונת שמואל כתב עוד יש לצדד ולהקל דכיון שאין הגוי עושה איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהא אמ"ה רק מצות פרישה א"כ אף כשנוחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל את עצמו שלא הניחו לשחוט ומה"ט נ"ל דלא חזינן לרבני קשישי דחיישו לאסור ועוד נראה לצדד ובפרט בבהמה לתלות שהגוי ימכר לגוי אחר ואלפני דלפני לא מקפדינן וראיתי בכנה"ג שכתב דלשיטת הרמב"ם דסובר דאבר מדולדל אסור מדאורייתא פשיטא דיש להחמיר כדעת הסמ"ק שלא למכור לנכרי, ולענ"ד נראה להיפך דאי אבר אסור מדאורייתא אסור לאחר שחיטה מריבוי דבשר בשדה טריפה לא תאכל וזה לא נצטוה הבן נח והסמ"ק דאסר היינו שישראל לא ימכור דגזרו על אכילה אטו גזירות אבר מן החי, אבל לרמב"ם לא גזרו חכמים על ישראל כלום רק דאסור מן התורה משום בשר בשדה טריפה אשר הבן נח אינו מצוה כלל וברשב"א בחולין (דף קכ"ט) הקשה הרמב"ם (ט"ס וצ"ל הרמב"ן) כיון דר"י גופי' אמר לעיל (דף ק"ב) לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי א"כ בשר מן החי מנ"ל דאסור לבני נח דפסוק זה לבני ישראל נאמר ולא לבני נח ותירץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י כשהוא בנפש שאינו עושה חלופין והיינו אבר מן החי כן פירש רש"י ז"ל ואין זה בכלל בשר מן החי, אבל בבן נח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו הילכך אפילו בשר מן החי במשמע, מפורש דמאי דילפינן מן בשר בשדה לא נאסר לבן נח ולא קשה מאי דהניח הר"מ בצ"ע (בפ"ט מה' מלכים ה' י"א) לפי דברי הרמב"ן, כי אזהרה דאבר מן החי שנישנית בסיני דלא תאכל הנפש עם הבשר מפורש שצריך להיות כנפש שאינו עושה חלופין ולבני נח נאסר כיון דנישנית לישראל משום טריפה. ובשר מן החי נאסר לישראל מן בשדה טריפה עיין לעיל סי' ל"ו מה שהבאתי ע"ז שאסור למכור לנכרי משום אבר מן החי:

סימן נח. סעיף ג' אפי' נתרסק האבר מן האברים שאם ניטלו כשר כגון טחול וכליות ה"ז טריפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק ה"ז מותרת:

והנה בחולין (דף נ"א) אנן פסקינן כר"נ בית רחם אין בו משום ריסוק אברים ת"ש עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו דמוכן הוא אגב אמו דיצא דרך דופן ת"ש שנולד בכור ומומו עמו דמותר לשחטו הב"ע שהפריס ע"ג קרקע והמפורשים עומדים בכאן על התוס' שכתבו דהכא מיירי בריעותא דא"י לילך דאל"כ אמאי אשמעינן ר"נ. וא"כ מאי מייתי ראי' דילמא מיירי היכא דליכא רעותא ועוד קשה על רש"י בד"ה ע"ג קרקע פירש ננערה לעמוד ולא פירש סתם דמיירי בהלכה ע"ג קרקע:

נראה דהנה בביצה (דף ב') ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרין