חידושי מהרא"ך חלק ב כט

נפלה כשנמצא בני מעי' מהופכין טריפה דהא טעמו כיון שנהפך אחד מהן מיד מת ואמאי לא כתב אם נברא מהופך ג"כ טריפה או אם נבראת כך וחזינן דלא מתה אין זה בגדר כיון שנהפך אחד מהן אינו חי, ובכנה"ג הובא בב"י (ס"ק יו"ד) כתב מכאן למד בתשו' מהרי"ו דאי חליף בריאה טריפה לפי שאינה יכולה לחיות שכתב הוא עשך ויכוננך ובחליפי ריאה שאוסר מהרי"ו הובא (בסי' ל"ה סעי' א') דעת הרש"ל וט"ז וש"ך וכל האחרונים להתיר א"כ גם בבני מעים שנבראו מהופכין לפי דעתם כשירה:

והנה בבאר היטב (ס"ק ח') תרנגולת שיצאו מעיים דרך הטבעת טריפה דא"א שיחזירו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש"ל בא"ו שלו הובא בכ"ג) ע' בפ"מ שהביא ג"כ דין זה שכתב שא"א שיחזור כסדרן לתוך מעיים וכתב בפרי תואר דבהוחזרו מאליהן כשר אף ביצאו דרך פי טבעת וכתב בשם עצי לבונה כל זה ביצאו המעיים דהיינו הדקין דרך בית רעי, אבל באם לא יצאו רק המעי דהוא הכרכשתא דדרך הוא לצאת כשתרצה להטיל בצים בחוזק יוצא מעט מהכרכשתא לחוץ והדקים כולם בפנים בזה פשוט להכשיר דאין חשש כלל בזה לנתהפכו המעיים עכ"ל. ונראה דה"ה בעוף שאינו מטיל ביצים כשר, דדבר הזה שכיח גם בבני אדם שיצא החלחולת מחמת יציאה קשה וחוזר מאיליו ואין חילוק בין אם יוצא הרבה או מעט, ועוד נראה דהנה הכרכשתא הנקרא חלחולת אינו טריפה רק כשניקבה שלא במקום הדבק מחמת שהיציאה נופלת לתוך החלל וכיון שיצא לחוץ גם אי ינקב שלא יחזור מאיליו מ"מ לא יפול היציאה לתוך החלל ולכך כשר, אבל אם יצאו הדקין אין בטריפות מטעם שיפול היציאה לתוך החלל רק מטעם ניקב ולזה טריפה אם יצאו:

סימן נה. סעיף ב' עצם הקוליות שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול ניביה וכו':

והנה גרסינן בחולין (דף נ"ד) א"ר מתנא הא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפא והלכתא איפסיק נמי כשירה עד דמתעכל איתעכולי פירש רש"י ניביה גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד מתעכל נרקב, לשון הרמב"ם (פ"י מה' שחיטה) בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויוצא מן הכף שלו אם נתעכלו ניביה וכן היתידות שבעצם הכף שיוצאת על עצם הזכר ואוחזת אותו הרי זו טריפה ואם לא נתעכלו מותרת וכן הוא בש"ע (סימן זה):

לפ"ז נראה דבפרושא דניבי' יש לנו שיטות. לרש"י הוא הגיד שבראשו שמחובר בחור ולהרמב"ם הם היתידות וכתב בפר"ח דיש להחמיר כשני שיטות כי הוא ס' דאורייתא ובלבושי שרד בטריפות עצמות כתב (סי' א' ס"ק י"ח) דרוב הפוסקים מפרשים דניבי' הם היתידות ולא ידעתי מנ"ל להל"ש אשר רוב הפוסקים הם כשיטה זו דנהי דהרמב"ם וכן הטור לכאורה סבר כן ועצם הקוליות אפילו לא נחתך אלא ניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף טריפה בבדקו שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף או נתעכלו א"כ כתב שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף וזהו היתידות ולא הביא כלל שיטות רש"י וכן הסמ"ג (בה' שחיטה) שמוטת ירך בבהמה טריפה ומסיק הוא שנתעכלו ניביה בבהמה הן כמין גידין שמדקין עצם לעצם במקום חיבור הגוף והירך אבל אם לא נתעכלו כשירה, כתב ג"כ כלשון הטור גידין לשון רבים ולא הביא דעת רש"י כלל א"כ הרמב"ם והמחבר וכן הרמ"א לא הביאו שיטת רש"י כלל וכן הטור והסמ"ג וגם הלבוש כתב בלשון זה וסובר הל"ש שהוא רוב הפוסקים, ובאמת כי רבותא למחשיב גברא רש"י ורבינו ירוחם והמרדכי והראב"ן והאגודה והאו"ה כולם מביאין רק שיטת רש"י לבד ודברי הרי"ף והרא"ש סתומין א"כ מנ"ל דרוב הפוסקים דלא כרש"י ויפה כתב הפרי תואר דאזלינן לשני חומרות:

אך יש לתמוה הרבה אשר המחבר וכן הרמ"א לא יביאו כלל דעת הפוסקים כרש"י וביותר קשה אשר הב"י כתב ניבי' גיד שבראשו מחובר בחור וקטן הוא מאוד נתעכל נרקב, וזאת הוא פירש"י ולא כתב כלל דיש פלוגתא ולא הביא בספרו הארוך כלל דעת שאר פוסקים ולא הרגיש אשר דברי הטור אינו כמו שפירש רש"י, והנה לכאורה היה נראה לומר דבאמת גם לשיטתם דניבי' היינו היתידות שהן הגידין מ"מ לא נתבאר בדבריהם אם נשמט ונתעכל אחד מהניבים אם כשר ובכלל היתידות או הגידין שמחברין ומדבקין עצם לעצם במקום חבורו בגוף גם הגיד הזה הוא אחד מהם וגם לשיטתם הוא טריפה אם נתעכלו או נפסק הגיד ולזה דעת הטור והסמ"ג והרמב"ם להחמיר על שיטת רש"י דלשיטת רש"י אינו טריפה רק כשאותו גיד נתעכל ולדעתם טריפה אם נתעכל אחד מהגידין דהיינו היתידות והן אמת דלהרמב"ם שכתב היתידות שבעצם הכף שיוצאת על עצם הזכר ואוחזות אותו י"ל דכוונתו כמו שפירש רש"י דהיינו הגידין ויוצאת מהאסותא והוא על הראש עצם הבוכנא ובאמת יש שני גידין אחד באמצע ואחד קטן מאוד מן הצד והחלוק בין רש"י לרמב"ם דלשיטת רש"י טריפה בגיד התחוב בראש ולא מן הצד ולהרמב"ם צריך שנים והי' הרמב"ם מיקל אך לפ"ז היה קשה ביותר מדוע לא הביא הב"י והרמ"א שיטת רש"י להחמיר דבגיד אחד התחוב בראשו טריפה). אך הב"י בעצמו הביא תשובות הרשב"א וכתב דמשמע מהרשב"א בחידושיו דמימרא דר' מתנא דאיתעכל ניביה היינו שנתעפשו ונתעכלו כולן או רובן שהרי הם כנטולין וקשה מאוד דמקודם הביא שיטת רש"י ואח"כ מביא תיכף מה דמשמע בחידושי הרשב"א דצריך להיות רוב הניבין א"כ הרשב"א חולק על רש"י ולא הרגיש ובתשו' הרשב"א (סימן רכ"ו) שאלת עוד אם הירך שנשבר ונטל ממנו קורט מראשו העליון המחובר בשדרה ומראשו התחתון המחובר עם השוק ולא נשמטו ממקום חבורן לא למעלה ולא למטה אבל נתעכל מיעוט ניבי' למעלה מהו, תשובה כבר ידעתם שהעצם שנשבר אם עור ובשר חופין את רובו כשר וזה לפי מה שאמרו העור והבשר חופין אותו אלא שניטלו ממנו קורטין ואם משום שנתעכלו מעט מן הניבין אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכלו הדרי בריא ומכח ת' הרשב"א הנ"ל כתב הפר"ח דדעתו דלא כדעת רש"י (ובס"ק ו') כתב ראי' דאם נתעכל ניביה אע"פ שלא נשמט טריפה, דאל"כ מה השיב דאי משום דנתעכל מעט מן הניבין אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכלו הדרי בריא. הרי בהדיא שאע"פ שלא היתה שמוטת הירך אינה כשירה אלא משום שלא נתעכלו רוב הניבין הא אם נתעכלו הרוב הניבין אע"פ שאינה שמוטת הירך טרפה ע"ש ולענ"ד נראה דמתשובות הרשב"א אינו ראי' כלל דהנה עיקר שאלת השואל הי' מטעם שבירות העצם ויש לומר דשם מיירי שנתעכל כל הניבי' דהיינו גידין התחוב באסיתה רק שלא היה נשמט הירך וסובר כדעת המרדכי דנתעכל בלא שמוטה כשר אך השואל הי' מסופק כיון דנשבר העצם ונתעכל הניבין והנה אבר מדולדל אסור מטעם אמ"ה לשיטת הרמב"ם מדאורייתא רק דלא מקלינן ליה וכיון דהיא אמ"ה ע"כ צ"ל דאינו מחובר לבהמה ובשבירות העצם תלוי בעור ובשר חופין דאם אינו חופה הוה מדולדל ובאבר אינו תלוי אם עורו ובשר חופין או לא, רק אם מעורה בגידין אינו אסור רק מדרבנן ואם אינו מעורה בגידין הוה אבר מדולדל, א"כ כיון דהוה מדולדל הוה נשמט ולזה רצה השואל לאסור והשיב הרשב"א דלענין שבירות העצם מהני מה שהעור ובשר חופה ולענין מה שנתעכלו מיעוט הגידין כיון דרוב קיימין הדרא בריא ואין על זה דין מדולדל לפ"ז יש לומר דגם השואל מיירי שלא נתעכל הגיד התחוב