חידושי מהרא"ך חלק ב כח

מן החי אסרה התורה גם כשאזל איסור אמ"ה במיתתן וגם לא שרצו בארץ מריבוי ואת נבלתם תשקצו ולא נאסר לבני נח:

ועוד נראה דהנה פסקינן באו"ח (סי' רט"ז) דמיסק מותר דבתר השתא אזלינן ובאם נפל חתיכת איסור בדבש ונמחה בתוך הדבש כיון דנעשה דבש מותר והמ"א הקשה מהא דאמרינן בש"ס דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב אלמא לא אזלינן בתר השתא רק בתר מעיקרא ועיין באחרונים מה שישבו עכ"פ פסקינן דלא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא והנה בשרץ ליכא איסור אמ"ה כמבואר (בפ"ט מה' מלכים) א"כ כשנעשה הבשר שרץ מותר מטעם אבר מן החי ולא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא וקושיות המ"א מחלב נראה דלא הקשה רק לישראל יש לנו רבוים דכל היוצא מן הטמאה דטמא וצריך קרא דחלב מותר אף שבא מן הדם ובכל הדברים אזלינן בתר היוצא אך זה לישראל אבל לבן נח אזלינן בתר השתא א"כ כיון דנשתנה לשרץ ובשרץ אין בן נח מוזהר עליו ואין על שרץ איסור אבר מן החי לא גרע ממיסק דמותר מכ"ש לבן נח ומה שהביא בשם הכנה"ג ביו"ד (סי' ל"ו) ובטור (ס"ק ר"ג) הא דמסקינן הגמרא לאחר שחיטה פרוש היינו דוקא הריאה עצמה ולא התולעים דהתולעים עצמן אסורין משום אבר מן החי כמו שיתבאר (בסי' פ"ד ובסי' פ"ז) הנה לא כתב כלל רק בהגהות על הב"י (סי' פ"ד ס"ק ק"ח) במוח שבראש הבהמה נ"ב בזה אין צריך שיפרשו לאויר העולם משום דמאחר שגדלין באיסור אמ"ה הוה שרץ גמור והילוך הבהמה הוה רוחש דידהו מבואר כדברינו דמאחר שנתגדל באיסור אמ"ה הוה שרץ גמור ולא שיהיה אסור משום אמ"ה ובפ"מ (ס"ק מ"ב) כתב גם משום אמ"ה בין עור לבשר דאין החשש מספיקא דמעלמא אתי משום אמ"ה ונפקא מינה בבן פקועה ואסור ליתן לב"נ דעובר על ל"ת ועיין (כלל מ"ו אות א') עכ"ל שם הוא לענין תולעים שבמוח הדג עיי"ש אבל לפ"מ שם בשם מעדני מלך (בס"ק ב') הובא בדברינו לעיל מבואר דאין התולעים אסורים משום אמ"ה רק כיון דקגבלי באיסור קגבלו ואסור מטעם שרץ ולא משום אבר מן החי כנ"ל וכל מה שנאמרו בהם אמ"ה הוא רהיטא דלישנא, דאבר מן החי צריך גידים ועצמות ואי אמרינן דהאיסור הוא מצד בשר מן החי הי' צריך כזית למלקות ולדברינו כיון דקגבלו באיסור אסור מטעם בנבלתם תשקצו חייב על התולע בעצמו עכ"פ:

הכ"מ (בפ"ט מה' מלכים) הניח בצ"ע לר"י דבשר מן החי אסור מבשר בשדה טריפה לא תאכלו והא בני נח לא הזהרו על הטריפה ועיין בלחם משנה שם וברשב"א ס"פ העור והרוטב הביא קושי' זו בשם הרמב"ן ותירץ דבישראל כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י דכשהוא כעין הנפש שאינו עושה חלופין דהיינו אבר מן החי ואין בכלל זה בשר מן החי אבל בבני נח כתיב אך בשר בנפשי דמו לא תאכלו משמע לא תאכל נפש עם הבשר בשנפשו בו הלכך אפילו בשר מן החי במשמע וכתב שהוא הנכון. עכ"פ התולעים אינן משום אבר מן החי רק משום בשר מן החי כיון שאין בו עצמות וגידין א"כ אמאי לא הביא הטור והמחבר איסור תולעים בין עור לבשר או במוח בהלכות אבר מן החי והביא בה' תולעים א"ו כדברינו דלכך מוקמינן הקרא בנבלתם תשקצו על תולעים שבבהמה כיון דקגבלי באיסורייהו ושל דגים גבלו מהתירא לא אסרה התורה משום שרץ, וב"נ אינו מצווה על שרץ כנלענ"ד:

סימן מא. רמ"א סעיף ח' ואם נסרך טרפש הכבד יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ ומחט שניקבה וע"י זה בא סרכה זו והנה דעת האחרונים דאם נמצא מחט ואינו תחוב כשירין וכן אם תחוב בין הקמטים בפנים רק דאינו תחוב בדופן ואינה טמונה בתוך הדופן כלל רק שהוא תחוב בהקמטים בגלוי מבפנים והסרכה רחוק ממקום שכלה פי המחט דכשר ג"כ דזה הוה כמונח בין הקמטים אבל בתחוב בדופן כלם מחמירין אף אם לא ניקב מעבר לעבר דסירכא הוה כמו קורט של דם והפלתי מיקל גם בתחוב דסרכא לא היה כמו קורט דם כי ע"י תחיבות המחט נתהוה הסירכא כי נתפח העור ולא נקבה מעבר אל עבר ובזה מחמירין אם אין עוד צדדים להקל:

והנה בספר באר יעקב מובא בפ"ת (סימן זה) בשמו דעובדא הי' שנסרך הטרפש לביה"כ ובדקו להבה"כ ומצא כנגדן נקב ולא ניקב מע"ל דפשיטא הוא דטריפה אף דלא נמצא בה מחט וי"ל דמחמת חולי הוא הנקב מ"מ לפמ"ש הפנים מאירות לענין ושט כיון דניקב פנימי ומבחוץ נמצא בו ק"ד יש לומר ששלטה המכה גם בחיצון ולענ"ד נראה דאם לא נמצא מחט רק נקב וכשחותכין את הנקב הבשר בריא כשר דהא דתלינן דהסרכא בא מחמת המחט הוא דוקא אם תחוב דאמרינן דחדא מכה הוא, מחמת שהמחט התחיל לנקוב מבפנים מעט ועי"ז בא מצד השני שכנגדה ליחות ונפוח הרבה כדרך מחט בבשר החי וממנו בא הסרכא משא"כ כשאינו תחוב יש לומר דהנקב בא מחמת חולי מה"ת לומר שהסרכא בא מחמת החולי ששלט בפנים דלמא חלה מבפנים והסרכא אינו בא מחמת אותו חולי כיון שהבשר ברי לאחר שחתכו הנקב והסירכא בא מחמת הטרפש וגם בושט סובר הפנים מאירות דידעינן דהנקבים באים מחמת העלטה והוה גם החולי מחמת המחט והוי כאלו תחוב בפנינו ובושט אמרינן דהכל בא מחמת תחיבת המחט והא דאינו תחוב דחזרה לאחורי' דבושט אין ראי' במה שאינו תחוב מעבר לעבר כי המשקין והאוכלין שוטפין שם הלכך די לן דמחמירין בנתחב כשאינו מעבר לעבר אבל בנקב בלא תחיבה מה"ת לן להחמיר ובח"ס חלק יו"ד (סי' מ"ב) מחמיר כשהנקב הוא מחמת חולי כמ"ש הש"ך (בסי' מ' ס"ק ז') לענין שומן הלב שאדוק הרבה ללב ונמצא קורט דם בתוכו ובאמת גם שם מיקל המרש"ל ופר"ח וע' מ"ש הת"ש הובא בפרי מגדים שם הטעם דיש מקום לומר כיון דאינו ניכר מבחוץ ע"כ דהבריא ע"ש בפ"מ ואינו דומה לכאן כנלענ"ד:

סימן מו סעיף ב' ה"ה אם לא יצאו ונמצאו מהופכין טריפה, עיין בפתחי תשובה יו"ד (ס"ק ג') שהביא בשם תשובות הר כרמל שכתבו בהדרה דכנתא שדרכה להיות עגולה ונמצא בהמה אחת שלא הי' עגולה רק בדרך עולה ויורד שכתב דזה מיקרי נמצא מהופכין ואף לדעת הראב"י ומרש"ל להתיר אם לא יצאו אפילו נתהפכו היינו דוקא בנהפכו אחר ברייתן דהדרי לבסיסן משא"כ כשנברא מהופך ואף אם כבר חי י"ב חודש אין להתיר משום זה. ואינו נראה כלל דהנה מלשון הרמב"ם (פ"י מה"ש) בני מעיים שיצאו לחוץ ולא נקבו מותרת ואם נתהפכו אע"פ שלא נקבו טריפה שאי אפשר שיחזרו כמו שהי' אחר שנהפכו ואינן חיה מלשון זה משמע דנתהפכו מאליהן טריפה שא"א שיחזור כמו שהי' אחר שנהפכו ומהרש"ל ביש"ש כתב ואם קבלה נקבל אבל בלא קבלה מנ"ל להוסיף בטריפות ועוד מדקאמר ל"ש אלא שלא היפך בהן וכו' ולא קאמר ל"ש אלא שלא נהפכו אבל נתהפכו טריפה וכ"ש היפך בהן אלא מ"ה לא קאמר נתהפכו משום דלפעמים נתהפכו כשר כמו נתהפכו מבפנים ולא יצאו כלל לחוץ. ולפי דברי פתחי תשובה הנ"ל דאם נברא מהופך טריפה לא הי' יכול לומר נתהפכו דטריפה דהי' אפשר לומר דדוקא אם נברא מהיפך טריפה, אבל כשהיפך בהן כשירה דהדרי לבסיסן ובת"ס כתב הרשב"א לאו דוקא יצא מהופך אלא אורחא דמלתא נקט אבל ה"ה והוא הטעם כשנפלה ונמצא בני מעיים מהופכין טריפה ואפילו שלא