חידושי מהרא"ך חלק ב כז

דוקא לשמואל אבל לדידן מספקא לן הכי את"ל פי פרשות שני' טריפה ודאי בין הפרשות שני' מאי ואת"ל דודאי טריפה פרשה עצמה ברחוק מקום מאי והוא דוחק גדול דמהראוי היה להמרש"א לומר דלשמואל אי אפשר למבעי' כיון דאמר א"י אבל לדידן שפיר דאיכא למבעי' אי פי פרשות טריפה בין הפרשות מאי ואי בין הפרשות טריפה פרשה עצמה ברחוק מקום מאי, ולמה לי' למהרש"א למימר עוד הפעם דהא שמואל איני יודע קאמר ושמעתי שיש מוחקין תיבת "לא" השני' וכתב המרש"א מ"מ הא לן בשני שייך למבעי' ולהסתפק דהא רק שמואל איני יודע קאמר אבל בלא שמואל יש שפיר למבעי' וגם זה דוחק דלמה לי' מהרש"א לומר דהא שמואל איני יודע קאמר:

ולענ"ד נראה דכוונת המרש"א לומר דהי' קשה לי' לתוס' מה לו להזכיר בעל האבעי' השני' כאשר כל האבעיות הוא רק על הראשונה דאבעי' ראשונה או דלמא עד ולא עד בכלל אי אפשר למבעי' בשני' דבשלמא בראשונה יש לומר דעד ולא עד בכלל וטריפה עד בין הפרשה הראשונה אבל אי אמרינן בשני' דעד ולא עד בכלל מאי אמר שמואל דשני' באיני יודע כיון דליכא טריפות כלל ועכצ"ל דאי עד ולא עד בכלל עכ"פ פי פרשה טריפה וכיון דאבעי' הראשונות הוא רק בראשונה ולא בשני' גם האבעי' את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מאי הוא רק בפרשה ראשונה אף דהי' יכול למבעי' לענין אי פרשה הוה בכלל ספק מ"מ כיון דהש"ס מיירי באבעיות הראשונות בפרשה ראשונה פשוט דאבעי' שלישית ג"כ רק בראשונה וכתב המרש"א דהנה לשמואל בעצמו פשיטא דלא הי' יכול למבעי' כלל דהא שמואל אמר איני יודע ולא שייך למבעי', אך לדידן הי' יכול למבעי' אי הוה טריפה. מ"מ לא שייך למבעי' דהא לשמואל איני יודע קאמר א"כ פשיטא דרק ספק הוא ואיך שייך למבעי' לדידן כאשר לשמואל הוה ספק, אבל אם הי' ודאי טריפה הי' יכול למבעי' אי בבין הפרשות טריפה דעד ועד בכלל, או דאינו טריפה רק פי הפרשות, נהי דש"ס לא נקט האבעי' בשני' כיון דשמואל אמר בהדיא איני יודע מ"מ פשוט דפרשה גופא דשני' כשירה ואינו באיני יודע אף דהאבעי' לא הי' בפרשה שני'. והנה כאשר תנא בברייתא הפרשה תדון כבשר מוכח דסובר דפי הפרשה ובין הפרשות לא תדון כבשר ועכ"פ ספיקא הוא פושט דעכ"פ פרשה עצמה כשירה ועל זה כתב המרש"א דלא הי' יכול למבעי' בפרשה שניה גם אליבא דשמואל אם הוא בכלל איני יודע, דא"כ לא הוה איצטרך למבעי' בפרשה באת"ל עד ועד בכלל דהא אפילו את"ל דעד ולא עד בכלל ג"כ איכא למבעי אי הוה פרשה באיני יודע כו' אע"כ דשני' לא הוה בכלל ספק כיון דאמר איני יודע א"כ ע"כ דאבעי' בפרשה עצמה ג"כ הוא רק על ראשונה ואמאי פשיט בשני' ג"כ וע"כ כיון דאם הי' ודאי הי' אפשר למבעי' פושט הפשטן גם במאי דלא איבעי' לה:

סימן לו. סעיף ה או אחר שחיטה כשירה עיין בט"ז (ס"ק ה') שהביא בשם הרש"ל ריאה שיש בה תולעים מניחים אותו בשמש אם מחממין ויוצאין לחוץ כשירה ואם לאו טריפה עכ"ל וחידש בית אפרים דין חדש אף אם יצאו ג' תולעים אחר בדיקת החום, הריאה טריפה כיון שהוחזקה בתולעים יש לחוש שמא יש שם יותר ולא יצאו ואסור למכור אפילו לב"נ דתולעים אסורים משום אבר מן החי ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל שם:

ולענ"ד ליתא דאיתא בש"ס חולין ס"פ אלו טריפות (דף ס"ז) קיקאני אסורה מאי טעמא מעלמא אתי פירש"י תולעים שבכבד ושבריאה מעלמא אתי שבלעתו הבהמה עם האוכלין ותחילתו שרצו על הארץ א"ד קיקאני שרי מאי טעמא דמיני' קא גדלו אר"א פשיטא דאי מעלמא אתי לישתכחי דרך בית הרעי והלכתא קיקאני אסורא מאי טעמא מינם ניים ועיילו להו באיסיא פירש"י כשהבהמה ישינה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה הריאה וכבד הילכך לא משתכחי דרך בית הרעי דרני דבשרא אסורי דכוורי שריין מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרני שבבהמה פירש"י דרני תולעים הנמצאים בין עור לבשר. ומשני הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתרא והני דלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן אבל דגים באסיפה בעלמא משתריין ופירש"י בשחיטה משתריין אלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטות הבהמה לא מהני לדידהו שהרי יש להם חיות בפני עצמן אע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל הבהמה נפקא לן אבל הכא באיסורייהו קיימי:

והנה לאסור מורני שבריאה משום אמ"ה הוא לחשוש דמינייהו קא גבלי ולא אתי מעלמא, דאי מעלמא אתי לא הי' נאסרין לב"נ והנה בש"ס לא הכריע דהמורני שבריאה מיני' קא גבלי אדרבה לפירש"י דקיקאני היינו תולעים שבריאה מסיק הש"ס דאסירי מטעם מינם ניים ועייל להו באיסיא ואינן אסורין משום אמ"ה אך תוס' הקשה על הא דפירש רש"י קיקאני הם התולעים שבכבד ופירשו שהם תולעים שבדגים. וצריך להבין לכאורה מה שפירש"י אע"ג דשליל מותר בשחיטת הבהמה מכל בהמה תאכלו נפקא לן אבל הכא באיסורא קיימו וקשה למה לא נילף מכל אשר בבהמה כו' גם המורנא:

ונראה דרש"י פירש לקמן שם (דף ס"ח) בהוציא עובר את ידו ולא החזירה דהמקום החתך אסור דכיון שהוא עומד על שפת העור לא קרינן ביה בבהמה תאכלו ולפ"ז התולעים הגדילים בין עור לבשר סובר רש"י דלא קרינן בי' בבהמה תאכלו כי אינן בתוך הבהמה ולזה באיסורייהו קיימי אבל תולעים שבריאה אף אי מינייהו קא גבלו מותרין מטעם בבהמה תאכלו ואפילו לשיטת ר"ת דמדמה מורני שבריאה לתולעים שבין בשר לעור ליכא משום איסור אמ"ה כי לפי שיטות רש"י דתולעים שבין עור לבשר אסורין משום אמ"ה לענין מה אתא הקרא ואת נבלתם תשקצו לרבות דורני שבבהמה תיפק לך דאסור משום אמ"ה ולזה נראה דדבר שיש לו חיות בפני עצמו אף דיוצא מן החי אזיל ליה איסור אמ"ה במיתתו דדוקא דבר שאין לו חיות בפני עצמו כיון דנאסר משום אמ"ה באיסורי' קיימא אבל דבר שיש בו חיות בפני עצמו כשמת אזיל לי' איסור אמ"ה אף דבא מן החי כמו כל בע"ת ולא אישתמיט בשום פוסק לומר דשחט בהמה ומצא בה דמות יונה דאסור דיהי' אסור משום אמ"ה כיון דיש לו חיות בפני עצמו, דהא בכל דבר פסקינן עובר ירך אמו ולענין טריפות לא פסקינן כן כמ"ש תוס' כיון דיש לו חיות בפ"ע וסוגיות הש"ס דברייתא מרבה מקרא ואת נבלתם תשקצו דורני שבבהמה ודורני שבדגים מותרין מ"ש בשר מדג ומשני כיון דהבשר אסור משום אמ"ה אתי הקרא לאסור אף אם מת דאזיל איסור אמ"ה ואינן שורצין על הארץ שיהיה באיסור משום נבלתן תשקצו אבל דגים כיון דבהתירא קא נבלן לא אוסר רחמנא מטעם שקץ, אבל לא שיהי' אסור משום אמ"ה וכיון דלא נאסר רק מקרא ואת נבלתם תשקצו לא נאסר לבני נח. וראי' לזה דהנה במעדני יו"ט הקשה אמאי מותר התולעים שבדגים דהא אסור לאכול חגב חי וה"ה דג חי משום איסור בל תשקצו ותירץ דאיסור בל תשקצו אינו רק אסורא דרבנן והמנחת יעקב בכלל (מ"ז מ"ח) הביאו וכתב דאין זה מוכרחת כל כך לשיטות הר"ן דאיסור בל תשקצו לא יהי' אלא מדרבנן ומתרץ קושיתו אע"ג דאסור לאכול חגב חי מ"מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאכול ואין בו משום איסור אמ"ה ואי אמרינן דדורני שבבשר אסורין משום אמ"ה לא ידענא מה דקשי' להו א"ו דגם הם פירשו דש"ס מחלק בין מורנא דבשרא למורנא דדגים דבשרא גדילים באיסור ובדגים מהיתירא קא גבלו והקשו דגם בדגים נתגדלו באיסור מטעם בל תשקצו ותירצו דלא נתגדל באיסור אבל לא ראינו דמורני יהי' אסור משום אמ"ה רק כיון דנתגדלו מאבר