חידושי מהרא"ך חלק ב כה

אלה דברי נכד הרב המחבר הרב הגאון החריף המפורסם מקו' יחיאל מיכל הכהן ז"ל אבדק"ק זאקראטשין:

והנה בכו"פ (ס"ק ג') כתב לבאר הא דאמרינן לצעורי אי לא תליא בזה אי יכול לאסור שאינו שלו במעשה מהתורה לא סמכינן אסברת לצעורי ור"נ סובר דאינו יכול לאסור אף במעשה רק מדרבנן ולהכי סמכינן אסברת לצעורי ובסוף דבריו כתב וזה לשונו וגם ביש לו שותפות אי מצי לאסור חלקו של חבירו אי לו בזו נחלקו רש"י ותוס' רש"י ס"ל דיכול לאסור כיון שיש לו יד בו אסור לכל דבר וכ"מ בדברי הרמב"ם וא"כ לא מהני לצעורי דהא אסור ד"ת אבל התוס' ס"ל דמ"מ אין לו יד ד"ת לאסור של חבירו רק מכח תערובות איסור וא"כ שפיר אמרינן לצעורי קא מכוין עכ"ד. ויש לעיין דא"כ אסור היין בשתי' דבזה הוה ספיקא דאורייתא דאם לא כיון לצעורי אוסר חלקו וממילא דגם חלק חבירו אסור באם יש לו שותפות שוה בשוה דנתערב חד בחד ומכ"ש לח בלח דאסור ד"ת בשתי':

ולפ"ז ממילא די"ל דאסור גם בהנאה אף דזה לא הוי רק מדרב לא סמכינן בזה אסברת לצעורי ע"פ דברי הרדב"ז ז"ל הובא במגן אברהם היכא דיש לדון ביחד על הדאורייתא ודרבנן אמרינן כמו בדאורייתא אזלינן לחומרא לגבי דרבנן נמי אזלינן לחומרא דאי לא יהיה זלזול ח"ו להכי אמרינן גם לגבי דרבנן לחומרא עיי"ש א"כ כיון דלגבי שתי' אזלינן לחומרא כיון דהוי ספיקא דאורייתא ממילא נמי אסור היין כולו בהנאה אף דלענין הנאה לא הוי רק איסור מדרבנן אפ"ה אזלינן בזה להחמיר כנ"ל:

אמנם יש לדון דגם בשתי' מותר היין דהנה מו"ז זלה"ה בתורת גיטין כתב על הא דפירשו בתוס' בחולין (דף מ"א ע"א) ד"ה ת"ש דאית לי' שותפות בגויה שנאסר חלק חבירו מטעם שהוא מעורב בשלו ולכאורה קשה מהא דתמורה (דף ל') בתוס' ד"ה ואידך לישתרו כו' ואומר הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור תחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה וכו' אבל הני תערובות בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובות ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ולפ"ז קשה כאן לפירש"י כיון דהאיסור נולד אחר התערובות א"כ יחלקו ויהי' מותר מטעם ברירה ולתרץ זה נראה דל"א ברירה רק במקום שהאיסור הוא על התערובות מטעם שהאיסור הוא בתוכו שייך לומר ברירה שהוברר הדבר שהיתר נתברר ואין שום איסור בתוכו משא"כ ביי"נ שאפילו ניצוק חיבור ובמקום דל"ש ביטול אפילו אם לא נתערב היי"נ עם היין כשר רק ע"י ניצוק ומשקה טופח נאסר היין א"כ מה בכך שנאמר ברירה שהוברר שאין שום תערובות בהיתר מ"מ נאסר מטעם חיבור שנוגע בהיי"נ ע"י משקה טופח ולכך לא שייך ברירה עכ"ל:

ולפ"ז גם בשתי' אינו אסור רק מדרבנן מטעם ניצוק חיבור ומשקה טופח ושוב אמרינן לצעורי קא מכוין ומותר היין גם בשתי' אך זה למאן דסובר ברירה אבל למאי דקיי"ל אין ברירה אסור היין בשתי' מספיקא דאורייתא דלא סמכינן אסברא דלצעורי לגבי איסור דאורייתא ממילא ג"כ אסור בהנאה אף דלגבי הנאה לא הוי רק מדרבנן אפ"ה אזלינן לחומרא כנ"ל ולפ"ז יש ליישב הא דפסק הרמב"ם ז"ל דביש לו שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין וקשה קושיות התוס' אמאי לא משני הש"ס הא דשנים אוחזין בסכין והא דמטמא ומדמע ומנסך דמיירי ביש לו שותפות:

ולהנ"ל יש לתרץ דלהרמב"ם לא קשה קושיות תוס' די"ל טעם דהרמב"ם דיש לו שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין משום דקיי"ל אין ברירה א"כ בשנים אוחזין בסכין כו' וכיי"נ דלענין שתי' הוי ד"ת להכי אזלינן לחומרא גם לגבי הנאה וכנ"ל וידוע דפליגי תנאי אי יש ברירה אי לא ולמ"ד דסובר ברירה מותר היין גם בשתי' וכן מותר באכילה הבהמה חלק חבירו דאמרינן ג"כ ברירה דהוברר הדבר דיהי' שלו ואין יכול לאסור חלק חבירו ועוד דסתם מתניתין ר"מ ור"מ סובר ברירה גבי הלוקח יין מכותים שני לוגין שאני עתיד להפריש וביין נסך אף דמשקה טופח וניצוק חיבור אפ"ה לא אסור רק מדרבנן וכנ"ל א"כ סמכינן בזה אסברת לצעורי ומותר היין גם בשתי' להכי לא מוקי הש"ס באית לי' שותפות דיצטרך לאוקמי כתנאי דסברי אין ברירה להכי מוקי לה בישראל מומר דאתיא ככ"ע אבל לפי הפסק דקיי"ל אין ברירה פסק הרמב"ם שפיר דביש לו שותפות לא אמרינן לצעורי וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

עד כאן דברי נכד המחבר וצ"ל בסוגיא דרבוצה. והנה גרסינן בגמ' חולין (דף מ' ע"א) א"ר הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה פירש רש"י רבוצה לא מבעי' שהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו ודאי דיכול לאסור אלא אפילו רבוצה ע"ש והקשו בתוס' חדא איך יכולין לומר דיקנה בהגבהה שיהי' שלו לגמרי ממש הא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה שאינו שלו ב' מה שהקשה הש"ס ממנסך על מ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא מנסך צריך להיות הגבהה כמבואר בגיטין (דף נ"ב ע"ב) וכיון שהגביה קנאו להיות שלו ממש. ועוד קשה על רש"י ז"ל איך נוכל לומר דאגבהה קניא הא לא הגביה רק לצעורי ולא הי' מכוין לאוסרו וא"כ לא נעשה כלל גזל. וא"ל דהיכא דחייב לשלם ל"ש לצעורי, הא כל החיוב תשלומין הוא רק משום הגבהה דעל השחיטה לע"ז הוי קלב"מ ואינו חייב בתשלומין ועל הגבהה לימרי דכיון לצעורי ולא נעשה גזלן א"כ לא יכול לאסור כלל, אך דעת הר"ן דאף דאין אדם אוסר מ"מ נעשית נבילה א"כ הגבי' לאסור וחייב לשלם ממילא דיכול לעשות אותה תקרובת ע"ז משא"כ ביי"נ דלא שייך ס' הר"ן:

אך קשה לי דבודאי הר"ן לא אמר רק קודם דאסיק הש"ס דשייך לצעורי קא מכוין רק הפלוגתא הוא אם יכול לאסור של חבירו אי לא ע"ז כתב הר"ן דעכ"פ לא הותר, משא"כ לפי מה דאמרינן לצעורי קא מכוין ולא אסיק אדעתא כלל לעבוד ע"ז וא"כ שחיטתו שחיטה גמורה אמאי לא יהי' מותר וצ"ע בזה (עיין בחידושי מהרא"ך על אורח חיים סי' תמ"ח שמתרץ שם דברי רש"י ופיה"מ להרמב"ם):

סימן טו הנה הפר"ח הביא בשם הריק"ש דכל שגדלו השיניים בידוע שעברו עליו ז' ימים והפר"ח כתב ששמע לבדוק בקרנים שכל שאינם רכים עדיין שיוכל לתחוב בהן הצפורן אלא שהם קשים וחדודים בידוע שעברו עליהם ז' ימים שלמים ולמעשה צריך לבדוק בשיניים ובקרניים אם גדול בשיניים והקרניים קשים וחדודים סמכינן עלייהו להיתרא הא לאו הכי אין ראוי התיר כלל ע"ש. ולכאורה נראה שיש חילוק בין סימן שיניים לסימן קרניים כמו שאבאר. ובת"ש כתב בפר"ח דאין לסמוך כ"א אתרתי דהיינו שיניים וקרניים קשים דא"א לתחוב בו הצפורן ונ"ל דדוקא בגדיים ס"ל הכי דבעגלים לא שכיח שיצמחו קרניים כ"א אחר זמן רב לכן צמיחות קרן הוה סי' ואפשר דבגדולי המדינות תליא מילתא ומה שנסתלק. הטבע אינו סימן עכ"ל ובס' בית אפרים חלק יו"ד (סי' י"ג) כתב שאין לסמוך על שום סימן מהסימנים ונתן טעם כי הטבעיות משתנות לפי הזמן ולפי הארצות בין אם העגל חלש או בריא כי הוא חקרו ומצא שיניים וקרניים לבני ג' או ד' ימים ולפעמים גם בבן פקועה ע"ש:

ולענ"ד דהפריז על המדה ביותר לחלוק על הפר"ח והריק"ש כי אף אם יהבינן לי' דדרשו וחקרו וכן הוא אמת