חידושי מהרא"ך חלק ב כד

הרוב נגד החזקה דמעיקרא ורובא עדיף ולא צריך לברר וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

הנה הפ"מ הקשה על הרמב"ם ז"ל דפסק בחש"ו ששחטו וא' רואה דמהני, אמאי הא ע"א לא מהימן היכא דאיתחזק אסורא ואינו בידו והנה זה הוא שאלת הראשונים ביבמות פ' האשה דף (ק"כ ע"ב) דמצא שחוט במקום שיש לחוש לנבילה או לשחיטת נכרי אמאי ע"א מהימן עיי"ש בחידושי הרמב"ן ז"ל ובהרשב"א ז"ל:

ונראה לענ"ד לתרץ בעזה"י דהנה בש"ס חולין (דף ט') הטובח צריך לבדוק אחר שחיטה לא בדיק מאי כו' טריפה ואסורא באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא במאי קא מפלגי כו' מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה הוא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טמאה לא אמרינן והנה אנן קיי"ל דהוי נבלה והטעם דכיון דע"כ אסור באכילה מטעם חזקת איסור ע"כ אמרינן שלא שחיט שפיר א"כ ממילא דהוי נבילה נמי:

ולכאורה יש להקשות נימא איפכא דנימא שאינו מטמא דלא הוי נבילה כיון דלא הוי קיימא בחזקת טומאה וממילא נימא דמותר באכילה כיון דתלוי זב"ז דכיון דלא קיימא בחזקת נבילה וממילא אמרינן דשחט שפיר ומותר באכילה. אך זה טעות דהא מספיקא אזלינן לחומרא ואזלינן בתר חזקת איסור דאכילה כיון דמעיקרא אסור באכילה והשתא נמי אסור באכילה וממילא דהוי נבילה:

וא"כ כיון דאיכא חזקה נגד חזקה ורק מספיקא אזלינן לחומרא א"כ לא הוי בחזקת איסור רק. דהוא ספק איסור ובזה שפיר עד אחד מהני נגד הספק דהיכא דלא הוי רק ספק ע"א מהימן אפילו אינו בידו ומתורץ היטב כנ"ל וא"ש בעזה"י:

ע"כ דברי נכד המחבר זצ"ל:

סעיף ה עיין בש"ך (ס"ק כ"ה) הביא דעת המהרש"ל דחש"ו ששחטו לא מהני אפילו עומד ע"ג ועיין בפ"מ שדחק טעמא של מהרש"ל:

ולענ"ד נראה דטעמא דמהרש"ל דהנה הא דשוחט נאמן מטעם ע"א והנה מבואר (סי' ט"ז) שחרש שוטה וקטן ששחטו מותר לשחוט בנו אחריו כי בודאי קלקלו והוא רוב גמור וא"כ האיך ע"א נאמן נגד הרוב כנ"ל:

סימן ג סעיף א אפילו הפיל סכין בידו או ברגלו שלא בכוונה כלל ושחט שחיטתו כשירה אבל אם נפלה מעצמה פסול דבעינן כח גברא והנה גרסינן בש"ס חולין (דף ל"א) נפלה סכין טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשר אע"ג דלא מכוין מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה חמר רבא ר' נתן הוא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר"נ מכשיר וחכמים פוסלים הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן הא אמר רבא חדא זימנא עיין בתוס' וברשב"א:

ונלענ"ד לפרש דרבא פי' הברייתא דהביא ר' אושעיא הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן דלכך פסק כר' נתן דרבי סתם במתניתין דדוקא נפלה פסול הא הפילה הוא כשר מוכח דפוסק כר' נתן והלכה כסתם משנה ומקשה הש"ס הא אמר רבא חדא זימנא דכבר אמר דלכך פסק ר' אושעיא כר' נתן כי רבי סתם המשנה דשחיטת חש"ו באחרים עומדין על גביו כשר מוכח דא"צ כוונה ולמה לי לדייק דרבי סתם גם משנה זו כר"נ ומצריך שניהם דצריכי דאי מהא דחש"ו הו"א דרבי לא סתם רק כשיש מכ"פ כוונה לחתיכה אבל בנעץ סכין לא סתם כר' נתן כיון שלא כוון לשחיטה דייק ממתניתין דהפיל הוא כשר דגם אם אינו מכוין לחתיכה כשר ואי מהכא הו"א משום דאתי מבן דעת אבל בחש"ו לא אתי מכח בן דעת אין הלכה כר' נתן ונ"מ דאי הטעם בחש"ו דכשר באחרים רואין אותו משום דהלכה כר' נתן וחכמים פליגי וסברו דשחיטה פסולה א"כ אם זרק חש"ו לנועצה בכותל ושחטה כדרכה ג"כ כשר אבל אי לא פסק רבא כן הוה אמרינן דבחש"ו גם חכמים מודים לא הי' ידעינן אם זרק חש"ו לנעוץ בכותל ושחטה כדרכה שיהי' כשר כיון דלא אתי מבן דעת כנלענ"ד לפרש:

סימן ד סעיף ב הרי זה ספק זבחי מתים:

והנה גרסינן בכתובות (דף ל"ד) באומר בגמר זביחה הוא עובדה קשה לכאורה דאיתא בחולין (דף ל"ט) השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז הרי אלו זבחי מתים שחט ואח"כ חישב עליו זה הי' מעשה בקיסרי לא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומסיק הש"ס שם דלא אמרו בה היתר משום כבודו של רשב"ג דסובר הוכיח סופו על תחילתו ע"ש והרמב"ם (הלכות שחיטה פ"ב הט"ז) פסק דספק הוא אם הוכיח סופו על תחילתו עיין בט"ז סק"ב:

וקשה לכאורה היכי מיירי הכא אי לא אמר להדיא דבגמר זביחה הוא עובדה רק בסוף שחיטה אמר ששחט לע"ז אמאי חייבו ד' וה' הא הוה ס' זבחי מתים דהא ספוקי מספקא לי' אי הוכיח סופו על תחילתו ואי מיירי שאמר בתחילת שחיטה דבגמר זביחה הוא עובדה א"כ לא שייך לומר הוכיח סופו על תחילתו דהא אמר שרוצה לשחוט לע"ז רק לבסוף מ"מ קשה כיון דפסקינן דאם חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה אסור דמחשבין מעבודה לעבודה מכ"ש אי חשיב דסוף שחיטה יהי' לע"ז דהו"ל לאסור ועיין בכו"פ ובת"ש ובח"ד (סי' זה) דאף אם אמר בפירוש ששוחט לשם מצות שחיטה כיון דפסקינן דמחשבין מעבודה לעבודה אסור כשזרקו לבסוף דס' הוא דילמא הוכיח סופו על תחילתו שבתחילה הי' דעתו לשחוט ולזרוק אח"כ ועיין בכרו"פ שכתב דמחשבה לא מהני בפיגול רק דיבור מ"מ כיון שאמר לבסוף הוא כאילו אמר בשעת שחיטה אי אמרינן הוכיח:

ונראה דהנה התוס' ב"ק (דף מ"א) כתבו דאף דאין לשחיטה אלא בסוף מ"מ בע"ז אסור בתחילה דא"צ בע"ז שחיטה רק מעשה ע"ש א"כ לענין מחשבה מעבודה לעבודה נהי דגמרינן חוץ מבפנים מ"מ א"י לחשוב מתחילת שחיטה לזרוק לבסוף כי בפנים לא מהני זאת ורבא סובר דאין לשחיטה רק לבסוף כדאיתא בתוס' חולין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה אמר ר"ל:

באופן אחר נראה לתרץ דהנה רש"י בכתובות (דף ל"ד) הקשה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ותירץ דאתיא כרב הונא שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו ע"י מעשה והנה בנדרים (דף ל"ו ע"א) הקשה הש"ס אמאי פיגולן פיגול לימא לתקונא שדרתיך ולא לעוותי והקשה הרשב"א הא אדם יכול לאסור ותירץ לאסור יכול אבל שיהי' פיגול אינו יכול כי בעי שליחות לזה וכוונת הרשב"א נלענ"ד דהנה בפיגול המחשבה שיאכל הבשר חוץ לזמנו או חוץ למקומו ונעשה פיגול אף שלא אכל חוץ לזמנו ולא עשה כלל המעשה א"כ איך שייך לומר ע"י מעשה יכול לאסור בשלמא בשחט לע"ז עשה מעשה של איסור שחושב שזה יהי' לע"ז משא"כ בפיגול שחט שחיטה גמורה רק שחישב שיאכל חוץ לזמנו לא עשה שום מעשה על האיסור א"כ ג"כ נהי דגמרינן חוץ מבפנים כמו שבפנים אסור מחשבה דמחשבין מעבודה לעבודה כמו כן במחשבת ע"ז מ"מ דבר שאינו שלו א"י לאסור כי זה לא גמרינן מפיגול חדא דהתם הטעם שהם שליחי דרחמנא כי האבעי' אפשיט ועוד נהי דהתם גילה קרא מ"מ בכאן לא גילה הקרא כלל שיהי' אסור ונכון ת"ל: