חידושי מהרא"ך חלק ב כא

דפסקו דאבילות יום ראשון דאורייתא אין לחלק ולומר דביום הקבורה לבד חייב בתפילין דהא אנן פסקינן בקדשים דאנינות מדאורייתא אנינות לילה דרבנן וביום הקבורה אינו אוכל בקדשים מדרבנן ואינו תופסת הלילה א"כ כמו כשנקבר ביום השני הוה אונן מדרבנן לענין קדשים גם לענין תפילין פטור אך כשמת ביום ונקבר בלילה נראה דחייב בתפילין ביום המחרת. ולא מטעמא דמהריט"צ לחלק בין אבילות יום ראשון דהוה מדאורייתא ובין יום הקבורה לבד שהוא רק מדרבנן רק מטעמא אחרינא:

דהנה אנן פסקינן בסי' שצ"ה באבילות דמקצת היום ככולו הוא דוקא ביום הז' ולא בליל הז' נראה הטעם דלהפוסקים דסברי דיום ראשון הוי מדאורייתא דילפינן מאנינות דקדשים ואפי' להפוסקים דפסקו דהוא מדרבנן מ"מ סמכו על אנינות הנהוג בקדשים כמש"כ התוס' בברכות בהא דר' גמליאל רחץ בלילה הראשונה והנה בקדשים הלילה הולך אחר היום א"כ גם באבילות הלילה הולך אחר היום והלילה השייך ליום הז' שייך לענין אבילות ליום הששי ולזה צריך מקצת היום מן היום דוקא ולזה אם מת ביום ונקבר בלילה הלילה הולך אחר היום שהוא יום המיתה וחייב בתפילין ביום השני משא"כ כשנקבר ביום השני הוא יום הקבורה וכמו שאסור בקדשים פטור מתפילין ג"כ וכן אם מת בלילה ונקבר בלילה כיון שלא היה יום אשר הלילה ילך אחריו א"כ כמו באנינות היום תופס את הלילה מדרבנן הלילה תופסת היום ופטור מתפילין:

ובזה ניחא ג"כ מה דהקשה הירושלמי אליבא דמאן דסובר דאבל פטור ביום השני מתפילין צריכה למימר מי שמתו מוטל לפניו ולא מקשה מר' אליעזר דאינו פטור רק ביום הראשון כי במתניתין כיון דתני דפטור מק"ש קודם דתני מתפילין יש לפרש אם מת ביום ולא נקבר פטור מק"ש בלילה ואותו מת כשמונח עד יום המחרת שהוא זמן תפילין פטור מתפילין אבל אם נקבר בלילה ואין מתו מוטל לפניו ליום השני חייב. ולכך אינו מקשה רק לענין דסובר דגם ביום השני פטור. עיין בצל"ח דר"ל דאם פטור מק"ש מכש"כ דפטור מתפילין ובדברינו ליתא דכיון דמיירי בק"ש של ערבית. והמ"א כתב בסי' ע"ב דקודם ק"ש של ערבית מותר להוציא את המת כי יש חשש שלא לעבור על לא תלין עי"ש ואין ללמוד תפילין מק"ש של ערבית והבן:

והן אמת דלכאורה מקרא דיחזקאל ילפינן דאבל אסור בתפילין נראה לכאורה דפטור מתפילין כי מיתת אשתו של יחזקאל הי' בערב והוא לבש תפילין ביום השני בבוקר דאבל אחר אסור ואנן פסקינן דיום השני אבל מותר בתפילין אלא ודאי דהקבורה היה בלילה ואבל אחר אסור בתפילין, ועיין בנוב"י סי' צ"ח. ויש לומר דהא פסקינן בסי' שפ"ח דאינו מניח תפילין עד אחר שתנץ החמה ביום השני ויחזקאל הניח תפילין קודם נץ החמה ולשיטת הב"ח דפסק דמותר להניח קודם הנץ החמה ביום השני הב"ח פסק היכא דאיכא פנים חדשות אסור לו לכתחלה להניח תפילין ביום השני ויחזקאל הניח תפילין נגד העם:

ולכאורה נראה ראיה דגם בקדשים אם מת ביום ונקבר בלילה דמותר לאכול ולהקריב ביום השני. דתוס' מביאים ירושלמי בחגיגה דף י"ז ד"ה אף עצרת מביאין דהירושלמי על הקרא בדברי הימים ויזבחו לד' שלמים ויעלו עולות לד' למחרת ביום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כבית שמאי אר"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר וכן הוא ברמב"ם פ"א מה' אבל דנשיא שמת הכל אוננין עליו. והנה במת ביו"ט ראשון לשיטת רש"י ובה"ג לא שרינן להתעסק בו רק באישתהי כמבואר בטור ס' תקכ"ו וברש"י בשבת פ"ק:

ועוד נראה דהנה לכאורה קשה אמאי שריא ביו"ט להתעסק בו ע"י נכרים הטעם משום שלא להלין המת דהלנת מת לא תעשה ומבואר ברדב"ז דזה דוקא לינת כל הלילה ואמאי לא נמתין לקברו בלילה וצ"ל דוקא מת בלילה הראשונה מתעסקין עמו דלא יבא לידי הלנת המת. או לדידן דאם נמתין עד הלילה יצטרכו להתעסק בו ישראל ויש חילול יו"ט. ולכך שרינן ביו"ט ראשון ע"י נכרים א"כ כשמת דוד בעצרת כיון דלא אישתהי לא היה נקבר ביום ונקבר בלילה ואיך הקריבו למחר אלא ודאי דמיתה ביום וקבורה בלילה אינו תופסת היום שלאחריו לענין קדשים ג"כ. א"כ גם תפילין חייב להניח כן נראה לפענ"ד להלכה ולמעשה ויבולע המות לנצח:

במשנה למלך פ"ג מה' אבל מפלפל הרבה בירושלמי חדא דהא נשיא שמת הכל מחויבין ליטמאות לו איך הקריבו עולות ראי' למחר הא עולת ראי' אינו בא בטומאה. ומתרץ דכיון דהי' עליהם מצות ראי' ושמחה לא הי' צריכין לטמאות. וצ"ע מהא דאיתא בפסחים דף ע' ע"ב כגון שהיה נשיא גוסס בשלשה עשר מבורר דאם מת הנשיא בא הקרבן בטומאה כיון שכל ישראל חייבין לטמאות ודאי רוב הקהל טמאין. מבואר דגם ביו"ט דחייבין בעולת ראי' ובשמחה מטמאין עצמן:

ואפשר דלשיטת הירושלמי לכך מטביל בסכין דיש חדא ספיקא דלמא לא יהיה רוב הקהל טמאין ודלא כמו שפרש"י דדלמא לא ימות הנשיא דרוב גוססין למיתה רק דלמא לא יבא כהן לכבוד הנשיא. כד דמיך ר' יודן נשיאה אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום וכתב בקרבן עדה דמקשים אר"ח כהן בכתובות פ' הנושא דאמאי הביא ראיה במיתת ר"ת מהירושלמי ולא הביא ראי' מפסחים ד"ע. ותירץ דיש לחלק בין מלך ונשיא דבמלך מטמאין ולא בנשיא. עכ"פ מירושלמי דכאן קשה איך הקריבו ביום מחר ומה שמפלפל עוד אמאי לא הקריבו לאחר הקבורה לא אבין דהא לר' זוטרא בלא שהה משהינן לי' ותוס' הקשו דהא בלא"ה לא היו יכולין להקריב כיון דמת בשבת. וראיתי בשם חכם צבי דדוד מת בעצרת דהי' יום שבת ויום טבוח הוא אחר השבת ולא היה יכולין להקריב כי יום הבורה תופס בדרבנן והנה אם היה הקבורה בלילה לא מצינו שיהיה אסור ביום הקרבה כמו שהארכתי ולזה מקשה התוס' שפיר:

אמרנו להעתיק בכאן מה שנמצא כתוב בירי הה"ג המחבר זצל"ה על גליון מס' זבחים ומנחות. איתא בזבחים (ב' ע"א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ועיין בפי' המשניות להרמב"ם וברטנורה שכתבו דקרבנות ציבור כששחט שלא לשמן עלו לשם חובה וזה שאמר שמואל סכין מושכתן למה שהן ראוין ובהלכות פסולי המוקדשין (פט"ז ה"א) חזר הרמב"ם ופסק דגם קרבנות ציבור אם שחטו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה והא דאמר שמואל סכין מושכתן למה שהן ראוין הוא כמו שפירש"י במס' זבחים דזה דוקא בשינוי קודש אבל שינוי בעלים לא הוי בציבור ועלו לשם חוב כמבואר בכ"מ (ריש פט"ז) מה' פסולי המוקדשין והשעה"מ פט"ו מה' פסולי המוקדשין הקשה לפי מה דסובר הרמב"ם בפי' המשניות דגם בשינוי הקודש בקרבנות ציבור עלו לשם חובה איך יפרש הברייתא כבשי שלמים של עצרת שנזבחו שלא לשמן הדם יזרוק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ופי' רש"י כיון דאידחי מקרבן ציבור. ואי אמרינן דגם שינוי בקודש עלו לשם חובה הוה קרבן ציבור ואמאי לא יזרוק הדם והניח בצ"ע:

לענ"ד נראה דהנה במנחות אמרינן כי אתי רבי יצחק תני כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין כו' מר מקיש להו לחטאות פירש"י דכתיב גבי חטאות ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים וחטאת פסול שלא לשמן וכבשי עצרת הוקשו לחטאת תני פסולין, תנא דבי לוי גמר שלמי חובה משלמי נדבה דכשרין שלא לשמן וכתבו תוס' שם דרק להא מילתא לא מקשינן כבשי עצרת לחטאת אבל כ"ע אית להו לענין זכרי כהונה, וכיון דאי לאו הקישא שלמי חובה לשלמי נדבה הי' כבשי עצרת פסולין שלא לשמן ונהי דגמרינן שלמי חובה משלמי נדבה, לא איתקש לחצאין וכמו דשלמי נדבה אינן עולין לשם חובה גם שלמי צבור אינן עולין לשם חובה כנלענ"ד: