חידושי מהרא"ך חלק ב יט

לאוהל טמא לוקה ומסיים אע"פ שעצמה של הטומאה בבית אחר אמאי לא תני אע"פ שעצמה של טומאה באוהל אחר או יכתוב ברישא אם נכנס לבית טמא. וגם קשה מאוד אמאי לא כתבו נושאי כליו של הרמב"ם להראות לנו מוצא הדין מאין הוציא הרמב"ם שכהן לוקה כשהטומאה באה מאוהל לאוהל ע"י חור טפח. בשלמא כשהכהן הוא עם הטומאה תחת אוהל אחד והאוהל עליהם הוא טפח על טפח טמא כי כשהכהן עם הטומאה תחת אוהל אחד כתוב בתורה שטמא ושיעור אוהל היא מהלכה כמו דידעינן דשיעור אכילה הוא בכזית אבל שיהיה לוקה כשטומאה באוהל אחר רק חור טפח פתוח מאוהל לאוהל שיהיה כהן לוקה היו להנושאי כליו של הרמב"ם לכתוב מאין הדין נובע:

ולזה נראה דהנה מבואר במשנה פי"ז מה' נגעים וכן הרמב"ם בפ"י מה' טומאת צרעת דכשהמצורע בבהכ"נ עושין לו מחיצה גבוה עשרה. וכן הר"ש במס' כלים פרק ראשון חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל מה שאין כולם מטמאין דמה שהמצורע מטמא בביאה אין טומאתו כטומאת אוהל דמחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם וכיוצא במת מטמא באוהל ולא מהני מחיצה וכן הוא בתוס' נזיר דף מ"ג ובסמ"ג בה' טומאת מת כתב במת לא מהני מחיצה דמצורע תלויה הטומאה בבית דכתיב והבא אל הבית וכשעושה מחיצה אין זה נקרא הבא אל הבית אבל במת לא מהני דתלה התורה הטומאה באוהל ע"ש א"כ דברי הרמב"ם מזוקקים שכתב אם נכנס לאוהל טמא שנכנסה לה הטומאה לוקה אע"פ שעצמה של הטומאה בבית אחר ולא כתב באוהל אחר כי הכהן והטומאה הוא באוהל אחד והטומאה מונח בבית אחר דהיינו שיש מחיצה עשרה בפני הטומאה דבמצורע אינו מטמא כשהמצורע הוא באוהל אחד רק בבית אחד ובמת לוקה דהא הם באוהל אחד אבל כשהכהן באוהל אחר והטומאה באוהל אחר וחור טפח פתוח מן הצד דמביא טומאה מדאורייתא לא מוכח כלל אדרבה כאשר הר"ש מתרץ קושית התוס' דהא גם מצורע מטמא באוהל ומתרץ דבמצורע מהני מחיצה ולא במת ולא מתרץ כמו שתירצו תוס' יבמות דף ק"ג בתירוץ השני דמת חמיר שמטמא אפי' מה שבבית אפי' אם יש בו חלון פותח טפח משא"כ במצורע מוכח דסובר דחור טפח גם במת אינו מטמא מדאורייתא וכן מלשון הרמב"ם דפתח באוהל ומסיים בבית ולא באוהל או שיתחיל בבית ויסיים בבית נראה דסובר דמבית לבית או מאוהל לאוהל גם במת אינו רק מדרבנן רק כשהם באוהל אחד והטומאה בבית אחר כמו במצורע דעל זה כהן לוקה אך עדיין צריך ישוב כאשר בטומאה יש הלכות גוד אסיק מחיצה אמאי בעושה מחיצה תחת אוהל מהני במצורע ולא מהני בטמא מת ונימא גוד אסיק מחיצתו והוה כאלו המת באוהל אחר ולא יטמא רק מדרבנן כמו שגזרו בחור טפח אך כיון דאסביר לן הסמ"ג טעם החילוק בין המצורע למת כי מצורע תלה רחמנא בבית ומת באוהל ואי אמרינן גוד אסיק מחיצה גם במת אינו מטמא באוהל כשהמת בבית אחר מטעם אסיק מחיצה מוכח דבמת לא אמרינן גוד אסיק או גוד אחית רק לעשות אוהל לענין טומאה כמו שהוא במשנה באכסדרה שנסדק אבל לא לקלקל את האוהל ומה שהביא ראיה מספ"ז דנדה אין ראיה לענין חור טפח מבית לבית רק כיון דבנדה דף ס"ח איתא פרעות לאו אוהל הוא מדאורייתא ורבנן גזרו ופרעות הוא אבנים היוצאין מן הגדר והוא כעין גגין הבולטין הביא ראי' מספ"ז דכתבו תוס' דהוי אוהל דאורייתא ומתרצים הא דדף ס"ח ע"ש:

ועוד נראה דאפילו להפוסקים דפסקו דחור טפח ממשיך הטומאה מדאורייתא מודים בבתים הסמוכים מגגין הבולטין שאינו רק מדרבנן דבביצה דף ו' איתא המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים פירש"י ולו פתחים הרבה כולן פתוחים או כולם סגורין והקשו הר"ן והרמב"ם במס' נדה דהא כשכולם פתוחים כל פותח טפח מוציא הטומאה לצד השני ואין לו הצלה כלל וכתב בשיטה מקובצת במס' ביצה דבמקצת פרש"י כתב דלא אמרינן פותח טפח מוציא את הטומאה ופתחים קטנים שאין ראוי לצאת בהן טהור לגמרי אע"ג דפתוחים א"כ סובר רש"י לחלק כשיש פתח פתוח שיש לטומאה מקום לצאת אין הפתחים קטנים מביאים טומאה דרך הפתחים והחלונות נהי דהרמב"ן והר"ן חולקים דזה אינו שהרי כלל גדול שנינו להוציא את הטומאה בפותח טפח לא שנא פתחים גדולים סתומים לא שנא פתוחים מ"מ לא מוכח דסברי דכשיש פתח פתוח לטומאה לצאת דהוה הפותח טפח דאורייתא:

לזה אין ראיה מתוס' יבמות שהביא המ"א ג"כ כללא דמלתא דיש פנים בהלכה דבתים הסמוכין אינו רק טומאה דרבנן ולפ"ז נראה כשהכהן בחדר סגור לא די שמותר ללבוש עצמו רק א"צ להקיצו כלל כמ"ש הש"ך בסי' שע"א ס"ק ט' כהן שהוא בבית או חדר שהטומאה נוגעת בו והוא נעול בדלת ובחלונות ונודע לו שהגיע הטומאה אליו אסור לו לצאת מן החדר עד אחר הוצאת המת:

בענין סוף הטומאה לצאת כתב רש"י בביצה שהוא גזרת חכמים ובתוי"ט מס' אהלות כתב דהוא הלכתא יש לומר דהא דסוף הטומאה לצאת הוא מהלכתא אם באמת הטומאה יוצאת אח"כ דרך אותו פתח אף שהכלים אינם בשעת הוצאת המת תחת המשקוף והדלת היה נעול נטמאו כשהיה המת בבית אבל הכלים שהם תחת המשקוף והדלת היה נעול והטומאה אינה יוצאת דרך אותו פתח אינו רק מדרבנן. ועיין בשעה"מ פ"ח מה' עירובין ה"ז:

אך מה שתמה המ"א על הש"ך דכתב שהוא מדרבנן דהב"י כתב דהוא פלוגתא בין הפוסקים אנכי בעניי לא מצאתי לענין שיהי' הכהן מוזהר על סוף הטומאה לצאת והיא פלוגתא אי מדאורייתא אי מדרבנן הב"י בס' שע"א הביא פלוגתא אי הכהן מוזהר על סוף הטומאה לצאת ולפי מה שכתבנו דגגין הבולטין אינו רק מדרבנן נראה דאפילו למאי דפסקינן להחמיר שלא לילך על קבר העכו"ם כמבואר ביו"ד סי' שע"ב סעיף ב' בגגין הבולטין כיון דאינו רק מדרבנן נראה דהמיקל לא הפסיד ובלא"ה שמעתי ממו"ח הגאון ז"ל וכן פסק למעשה דהחומרא הוא רק לילך על הקבר שמאהיל עליו אבל באוהל המשוך לא מחמרינן ע"פ מ"ש תוס' גיטין דף ח' ד"ה דגזרו על גושה ועל אוירה דגזרו להאהיל ולא באוהל המשוך וי"ל טעם המקילין באוהל המשוך כיון דלא כתיב בקרא מפורש כמ"ש התוי"ט בפ"ב ממס' שבועות משנה ו' ועיין בת' שבות יעקב מ"ש על השמטות הש"ך גם מ"ש דא"צ להגיד לכהן אם הוא בטומאת אוהל מדבריהם:

יבולע המות לנצח ורוח הטומאה יעביר מן הארץ אמן:

לברר הדין מי שמת לו מת ביום ונקבר בלילה אי פטור להניח תפילין ביום המחרת כדעת אלי' רבה וכן סתם בסדור דרך חיים או דחייב להניח תפילין כדעת מהרי"ט צולין. הנה במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה ותפילין ויש נוסחאות במשנה אית דגרסי רק מק"ש ותפילין ואית דגרסי גם תפלה. ואית דגרסי מכל מצות שבתור' ולהלכה ג"כ יש דעות שונות שלדעת כמה פוסקים פטור רק מק"ש ותפילין ותפילה אבל שאר מצות חייב. ולדעת הרבה פוסקים פטור מכל המצות והא דלא תנא רק ק"ש ותפילין לפי שהן מצות חמורות ותדירות ומכ"ש דפטור משאר מצות, והפנ"י כתב דיש לומר דלא פטור רק ממ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורות ואין שוין בכל אבל מצוה השוה בכל מנ"ל דפטור:

והנה לכאורה צריך להבין דהא תניא בפסחים מי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ת"ל לא יטמא יכול כשם שלא יטמא לאחותו כך