חידושי מהרא"ך חלק ב יז

פ"ח ה"ג אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות כיצד אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכר עד שמחללין אותן על המעות ואחר שיעשו חולין נותנין אותן לאומן בשכרו אם רצו וחוזרין ולוקחין ממנו בהמה מתרומת הלשכה, וכתב במשנה למלך (בה' שקלים פ"ד ה' י"ב) דהרמב"ם פסק כבן עזאי דתנן המקדיש נכסיו והי' בהן ראוין לקרבנות ציבור יתנו לאומנין בשכרן ויוצאין לחולין אע"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהי' המלאכה נעשית מן ההקדש אמר לו בן עזאי אינה הוא המדה אלא מפרישין מהן שכר אומנין דהיינו מתרומת הלשכה ומחללין אותן על מעות אומנין ונותנין אותן לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותן מתרומת הלשכה ופוסק הרמב"ם כבן עזאי דאין מחללין הקדש על מלאכה ודלא כסתם מתניתין דתמורה (דף ל"א) דמחללין קדשי בדק הבית על המלאכה מהאי קרא ועשו לי משלי:

ולכאורה צריך להבין דמנ"ל דבן עזאי חולק דלמא סובר דקדשי ב"ה מחללין על המלאכה כסתם מתניתין דתמורה ואין חולק על ר"ע רק במקדיש נכסיו והי' בהן ראוין לקרבנות ציבור, ונראה דהנה הא דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם כשהוא קדושת דמים נפדה מן התורה רק מדרבנן כמבואר במנחות (דף ק"א) (ובמשנה למלך מה' ערכין) א"כ אם היה בן עזאי סובר דהקדש מתחלל ע"י מלאכה אין לחלק בין דברים הראוים למזבח אי לא יתחלל וימכרו האומנין לצורך המזבח והא דפסק כבן עזאי אף דסתם מתניתין בתמורה הוא כר"ע דהקדש מתחלל על מלאכה כי בתרי מס' לא אמרינן מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם כמ"ש תוס' שבת (דף פ"א) ועוד אפשר לומר דהנה סתם מתניתין הוא ר"מ ור"מ סובר בקידושין (דף מ"ח ע"א) עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך מקודשת כיון שעשאן דסובר דאין לשכירות אלא בסוף או דאומן קונה בשבח כלי סובר דיכול לחלל הקדש על מלאכה אבל לדידן דפסקינן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין אומן קונה בשבח כלי והוי לה מלוה ועל מלוה א"י לחלל הקדש דהא אין פודין קדשים בשטרות ובשכר מלאכה ג"כ אינו יכול לחלל כנלענ"ד:

הלכות קרבן פסח פ"א ה"א מצות עשה לשחוט הפסח עיין במשנה למלך מה שכ' בשם תוס' פסחים (דף ג') ד"ה מאליה שר"י ב"ב שלא עלה לרגל כי הי' בח"ל כתב אף במצות ראי' לא ראיתי שיפטור למי שידור בח"ל. ולענ"ד נראה בגיטין (דף ד' ע"ב) איתא דרבא מודה לרבה דמדינה בא"י א"צ לומר בפני נכתב. ובפני נחתם כיון דשכיחי עולי רגלים מצוין לקיומי, ואי אמרת דגם הדר בח"ל חייב בראי' לפ"ז אמאי כשמביא מח"ל לא"י צריך לומר דאין מצויין לקיומי הא שכיחי עולי רגלים ומזה נראה דדר בח"ל פטור מראי' ותקנו לומר בפ"נ, וזה נראה מתפילה שתקנו לומר השב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם והשב ישראל לנויהם ושם נעלה ונראה דלענין נעלה לא הי' צריך להתפלל והשב ישראל לנויהם כי כשיהי' הבהמ"ק בנוי כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם נעלה ונראה, ולפי דברי התוס' ניחא כשהשיב ישראל לנויהם נעלה ונראה, אך מה שצריך לעיין דבקדושין (דף ל"ד) אי הכי ראי' ותפילין הוה שני כתובים הבאים כאחד דהא תפילין חייבין היושבי חו"ל ומראי' פטורין גם הנכרים היושבים בח"ל:

ה"ד שחיטת הפסח אחר חצות עיין בכ"מ שכתב מ"ש אחר שמקטירים קטורת של בין הערביים ואחר שמטיבין את הנרות בפ' תמיד נשחט (דף נ"ט) פלוגתא דברייתות ופסק כברייתא דקתני הכי משום דמשמע דמסתבר טעמא עכ"ל הכ"מ פסק כברייתא משום דקתני בברייתא ת"ר אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים ע"ש קתני פסח לאחר נרות וקטורת. הלכות בכורות. פ"ג ה"י בשר יקבר וכו' ועיין במשנה למלך שכתב שם שיעיין (בפ"ב מה' איסורי מזבח דין י"א) ותוי"ט (פי"ב דזבחים משנה ד') וברכת הזבח (דף ע' ע"א) עכ"ל והנה בפסולי המוקדשין הבשר ישרף וזה קושיות התוי"ט ע"ש ולע"ד דיש חילוק בין ק"ק ובין קדשי הגבול כי ק"ק אף שהוא טריפה הוה הקדש ואין לו פדיון והקרבן יוצא לבית השריפה, אבל בכור שנמצא טריפה אינו קדשי מקדש רק אסורי הנאה והוא בקבורה רק העור כיון שהוא דבר המתקיים בקרקע ולא נפסד כל כך במהרה החמירו בשריפה לפי גירסת הש"ס זבחים (דף) דשריפה חמורה מקבורה רק דנקברין אינן נשרפין מחשש תקלה בעפר כמבואר הרמב"ם (פ"ט מה' פסילי המוקדשין) רק בעור ניחא יהיה נשרף מלקבור כי אינו דבר שירקב כל כך בעפר:

הלכות טומאות מת. פט"ז ה"ז עירב את הטומאה נתן את הקנה בארץ כנגד הסדק ואפילו כלי גדול אינו מערב את הטומאה עד שיהיה גבוה טפח תחת הסדק עכ"ל שם הא דאמרינן גוד אסיק ונתמלא הסדק ולא אמרינן דלהוי מחיצה מהקרקע עד האוהל ויהי' הפסק בין הטומאה בצד זה להצד הבית השני מצד גוד אחית עיין לקמן בחלק יו"ד (סימן שע"ב) באריכות שכתבתי טעם הדבר דלא אמרינן בטומאה גוד אסיק או גוד אחית דמצורע טימא התורה הבית ולא האוהל ובמת טימא התורה האוהל, ולזה במצורע הנכנס לבה"כ עושים לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כמבואר ברמב"ם (סוף פ"י מה' טמאות צרעת) ובמת לא מהני וכתב בסמ"ג בה' טומאות המת דזה הטעם דבמת תלה רחמנא באוהל ובמצורע בבית והבא אל הבית ולזה במצורע כשעושין מחיצה גבוה י' אין זה הבית שהמצורע בתוכו ולא כן במת, א"כ דבמת לא אמרינן גוד אחית או גוד אסיק לקלקל האוהל דאי אמרינן גם במת גוד אסיק א"כ תלה בבית, והא דאמרינן נתן קנה בארץ דאמרינן גוד אסיק היינו לעשות אוהל ולא לקלקל האוהל, ולזה יש לומר כוונת רש"י בסוכה (דף י"ח) דלא אמרינן לבוד באמצע בטומאה, ונראה דמן הצד אין הטפח מביא טומאה ע"י גוד אחית או אסיק וראי' גדולה לשיטת הש"ך ביו"ד דחור טפח אינו מביא הטומאה מדאורייתא. והמ"א (בסי' שמ"ג סק"ב) סובר דחור טפח מביא הטומאה מדאורייתא ומביא ראי' מהרמב"ם (פ"ג מה' אבל ה"ב) דכ' וכן אם נכנס לאוהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר, ולענ"ד י"ל דאין ראי' משם דכוונת הרמב"ם שם שהם באוהל אחד רק בבית אחר. שהרי לא כתב אע"פ שעצמה של טומאה באוהל אחר וכוונתו כנ"ל דבמצורע הדין דכשנכנס לביה"כ עושין לו מחיצה גבוה עשרה, ובמת לא מהני זאת, ומבואר בסמ"ג כנ"ל דבמצורע תלה הטומאה בבית דכתיב והבא אל הבית וכשעשה מחיצה אין זה נקרא והבא אל הבית, ובמת לא מהני דהטומאה תלה באוהל וכל אשר באוהל יטמא, א"כ הרמב"ם בה' אבל מיירי נמי בכה"ג דעשה מחיצה גבוה עשרה אע"פ דהטומאה בבית אחר מ"מ כיון שהוא אוהל אחד הכהן לוקה אם נכנס שם, אבל חור טפח מאוהל אחר שפיר אין מביא טומאה כשיטת הש"ך ז"ל ודו"ק:

הדרש הזה כבר נדפס בסוף הספר "זכר צדיק" הוא מספד תמרורין אשר הגאון המחבר זצוקל"ה הספיד את אדמו"ר הקדוש שר התורה כו' מגור בעל החדושי הרי"ם זצוקל"ה. אך יען כי הספר הנ"ל כבר ספו תמו ואינם נמצאים כלל. ולמען יקרת