חידושי מהרא"ך חלק ב טו

לאחר השחיטה. אלא דהש"ס אזיל אליבא דהילכתא דגם קדשי מזבח הוא בכלל העמדה והערכה ולא מהני פדיונו לאחר שנשחטו הן בסכין של חולין והן בסכין של כלי שרת, וכוונת הרמב"ם מבואר דמנחות אין להן פדיון אף דקדושת הגוף יש להן פדיון דוקא קדושת הגוף שישנו בכלל העמדה והערכה, אבל המנחות כשנתקדשו בכלי כיון דהם קדושת הגוף ואינו בכלל העמדה והערכה ואין להן פדיון כמבואר ברמב"ם (פ"ו מה' איסורי מזבח) שנאמר דהיינו בקדושת הגוף נאמר והעמיד והעריך ואינו נפדה רק מה שהוא בכלל העמדה והערכה, וכן הוא דקתני במתניתין שלא נאמר פדיון אלא בבהמה דישנו בכלל העמדה והערכה א"כ להרמב"ם כוונת הש"ס דמכלי שרת לא אשכחן דמפריק דהיינו אם נשחט כמו שפירש"י ובנשחט לא מהני העמדה והערכה אך לפ"ז לכאורה למאן דסובר דקדשי מזבח אינו בכלל העמדה והערכה גם בכלי שרת אשכחינן פדיון וא"כ גם עופות יהי' בפדיון, ונראה דלאותו מ"ד לא מוקי הקרא אם כל הבהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לד' בקדושות הגוף, דהא כתב והעמיד אותה לפני הכהן כמבואר בתמורה (דף ל"ב) ואליבי' מוקמינן הקרא בקדשי ב"ה וסובר דמתפיס תמימין לבדק הבית וכשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח וכשהן בעלי מומין נפדין לחולין ע"ש בתמורה (דף ל"ג) א"כ לדידי' פשיטא דלא מהני פדיון בקדושת הגוף כי בעל מום בקדושת הגוף לא איקרי טמא ומהני פדיון אבל בקדושת הגוף לא מהני פדיון גם בטמא, אבל הש"ס אזיל אליבא דמאן דסובר דטהורין נפדין ולא כברייתא דמתפיס תמימין לבדק הבית א"כ דהקרא מיירי בקדושות הגוף והתורה קראו טמא ומהני פדיון צריך לומר דמכלי שרת לא אשכחן, ואנן פסקינן דמתפיס תמימין לבדק הבית ואינו נפדין רק למזבח מ"מ הקרא מיירי בקדשי מזבח ג"כ דהא לדידן קדשי מזבח צריך העמדה והערכה:

הלכות תרומות. פ"ז ה"א וטמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש עכ"ל ואם נטמא הגוף קודם ואח"כ התרומה כפי תי' התוס' סנהדרין (דף פ"ג) חייב רק כשנטמא התרומה מקודם פטור דמחוללת והתירה עלי' דאין איסור חל על איסור בתרומה טמאה ע"ש:

הלכות מעשה הקרבנות. פ"ב ה"ה חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלה יינו ושמנו אלא יין לנסך רביעית ההין והראב"ד השיג על הרמב"ם דהבלילה היה כנסכו ביין דהוא רביעית ההין ותירץ הכ"מ דהוא ט"ס ברמב"ם וצריך להגיה ולכתב ברביעית ההין שמן והנה בקונטרס מים חיים מהגאון פרי חדש כתב דהרדב"ז גורס שלישית ההין דדוחק לומר שהוא ט"ס דהא הרמב"ם כ"כ בהקדמת מס' מנחות ולבסוף הניח בצ"ע ולא זכיתי לראות מה שכתב הרדב"ז בזה:

**(א"ה הנה מצינו בתשובת הרדב"ז ס' ב' אלפים ש"י וז"ל שם מה ששאלת אם יש טעם מה נשתנה העומר מכל שאר כבשים הקריבים שהוכפל מנחתו, כבר ידעתי שלא הוכפל אלא מנחתו לבד דהיינו סולת אבל היין והשמן לא הוכפל ולמדנו שאין הטעם אלא בסולת והוא כי העומר בא כדי שיתברכו התבואות שבשדות והוא בא מן השעורים ועדיין הי' החיטים צריכה ברכה לפיכך ציוה להביא עם כבש שני עשרונים סולת חיטים אחד מנחות הכבש כמשפטו ואחד כדי שיתברכו גם החיטים והשעורים הם כנ"ל כוללים כל חמישית מיני התבואות והם מזון כל בעל חיים זה הנראה לפי הפשט עכ"ל ובדבריו נמתק הדבר יותר דהעשרון הבא שיתברך החיטים שבשדה הי' צריך בפ"ע לוג שמן כמו כל המנחות:

)** לענ"ד נראה דהנה נסכי שמן הבאים במנחות סולת עם הזבח הנקראים מנחת נסכים הם רביעית שמן לעשרון לכבש ובאים עם יין כשיעור השמן, ושמן הבאים למנחה לבדו בלי זבח אינו בא עם היין ושיעור לוג שמן לעשרון סלת ומבואר במנחות (דף פ"ח) דחכמים סברו ועשרון מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג ובספרי פ' שלח והקריב המקריב ר' נתן אומר זה בנה אב לכל המתנדב במנחה שלא יפחות מעשרון לוג שמן וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' מעשה הקרבנות) ובפי"ז סובר הרמב"ם דמנחות הציבור לא גרע ממנחת נדבה דיחיד דלכל עשרון צריך לוג שמן דלא כראבי' שם א"כ סובר דהא דיליף הש"ס במנחות דכבש הבא עם העומר אע"ג דמנחתו כפולה אין נסכיו נסכי שמן כפול לא נתמעט רק שאין נסכי שמן בעשרון השני נסכי זבח שיצטרך רביעית ההין דילפינן כמו שאין העשרון השני נסכי זבח לענין יין שיצטרך עוד רביעית ההין כן אינו נסכי זבח לענין שמן שיהי' צריך עוד רביעית ההין כי הנסכים הכתובים בפרשה הם נסכי זבח דהיינו יין ושמן ובא המיעוט בנסכי שמן שהן דומין לנסכי יין, אבל עכ"פ לא נתמעט העשרון השני מנסכי מנחה בלא זבח שהוא לוג לעשרון, ושפיר כתב דצריך שלישית ההין ד' לוגין, והנה אין כונתו אשר עשרון השני יהי' לו דין מנחה בלא זבח כי התורה צוה להביא על הזבח, רק הא דנתמעט משמן לא נתמעט רק שא"צ שלשה לוגין, אבל עכ"פ נסכי מנחה בלא זבח שהוא לוג לעשרון וכן מנחת העומר הוא לוג לעשרון כמבואר ברמב"ם (בפ"ז מה' תמידין ומוספין) לא נתמעט כן נראה להעמיד הגירסא:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דיש ברמב"ם עוד כוונה אחרת דכתב אם גרע או מוסיף כל שהוא פסול חוץ מכבש עולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן הכוונה במנחה זו אם הוסיף כ"ש לא נפסל, דהנה הכ"מ כ' דהא דכ' הרמב"ם אם גרע או הוסיף כ"ש הוא בין על המנחה בין על השמן ובין על היין וכן נראה מרבינו הרמ"א בתורת עולה פי"ט ומוכרח דאל"כ לא נזכר ברמב"ם בשום מקום המשנה מפורשת מנחות (דף כ"ז) דיין מיעוטו מעכב את רובו כ"א במקום הזה והנה ובפי"א מה' פסולי המוקדשין פ"ט) כתב הרמב"ם דריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין לכל עשרון כשרה שני לוגין פסולה א"כ יש לשמן שיעור בריבה, אלא ודאי דהנסכים הבאים עם הזבח נפסל בריבה ובחסרון כל שהוא מהדרש ככה תעשו, אבל במנחה הבא בפני עצמו בריבה לוג ובחסרון כל שהוא וכיון דילפינן דריבה וחסר כל שהוא פסול מדרש דככה הנכתב בפ' שלח וכיון דכבש הבא עם העומר אין השמן בא כמו שכתוב בפ' שלח רק שני עשרונים בשלישית ההין אפשר דריבה וחסרון אינו פוסל בכל שהוא:

הלכות עבודת יום הכפורים. פ"ב ה"ב ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם והם עולות וכן מפורש ביומא (דף ע' ע"ב) ותוס' ד"ה ואחר הקשו דהא כתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ודייקינן מינה בסמוך יציאה ראשונה משמע דמיד ביציאה הראשונה עביד לה והכא קאמר דשעיר הנעשה בחוץ עביד ברישא ותירצו דהכי קאמר מכל מה שכתוב בפ' אחרי מות לא היה דבר