חידושי מהרא"ך חלק ב יד

הי"ד גמר בלבו שלא לאכול פת חטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חטים שפת חטים פת שמה עכ"ל חבל אם גמר בלבו על פת דגן או שעורים והוציא בפיו פת סתם מותר בפת חטים כי לא גמר בלבו ומותר בשאר מיני פת כי לא הוציא בשפתיו כי סתם פת הוא פת חטים, אך כל זה במקומות דסתם פת שלהם הוא פת חטים אבל במקומות שרגילים לאכול פת דגן ושעורים סתם פת הוא מה שאוכלין כמ"ש רדב"ז:

ה' י"ח וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך והראב"ד השיג על רבינו ואמר שאינו מחויר שאין אחרים מזוקקין לנדרו וכו' וכ' הכ"מ ואיני יודע למה כתב שאינו מחויר שהרי לא מפני דברים האחרים הוא מותרים אלא מפני שקבל דבריהם הוי כאלו דבריהם הם דבריו וכו', ועיין ברדב"ז שכתב דע"כ דהרמב"ם סובר כשהתחילו אחרים לומר תכ"ד חזור בך והוא חזר תוך כ"ד שלהם מהני דהוה כחזרה אריכתא והראב"ד חולק:

פ"ג ה"א כל הנשבע שבועה מארבעה מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שביארנו וכו' עכ"ל עיין ברדב"ז גם מאיסור מזכיר ש"ש לבטלה פטור מתחלתו באונס כגון ר"ה ור"א כמבואר בהג"מ, ובשאר איסורין לא אמרינן לבו אונסו, ולא הניחו לקיים שבועתו שחלה בנו אף דאינו אונס גמור דבשאר איסורין לא נפטר, או שהשביע אנס אף דהוא אונס ממון דמחייב ליתן כל הונו שלא לעבור על לאו, ובשבועה פטור כיון דממעטינן מאדם בשבועה פרט לאונס אפילו במקום דאינו אונס גמור וחייב בשאר איסורין מ"מ בשבועה פטור:

פ"ד ה"ח ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד הואיל והן חלוקין לחטאת הרי הן כחלב ודם שאינן מצטרפין לכזית כמו שנתבאר בהלכות מ"א עכ"ל וה"ה בנשבע שלא לאכול ולא לשתות וכן שלא לאכול פת חטין ופת שעורין כיון שהם חלוקין בחטאת אין מצטרפין:

ה"י וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכן כל כיוצא בזה שאין שבועה חלה על שבועה עכ"ל ואם אכלה למחר חייב ואם אכל חצי היום וחצי למחר או שאוכל אחר חציו והוא גמר החצי שני מפלפל ברדב"ז אם מחייב, ומסיק דאם אכל אחר חציו ואכל הוא החצי השנית פטור ואם אכל היום החצי אף דשבועה לא אכלנה לא חל ואכל החצי השנית למחר חייב, והראב"ד סובר דשבועה שלא אכלנה חל על שבועה שלא אוכל היום מצד מוסיף והרמב"ם סובר כמ"ש (פ"ד מה' שגגות) דאיסור מוסיף צריך להיות בעולם שיחול וכאן באותו יום שנאסר מחמת שבועה ראשונה לא נתוסף שום איסור כמ"ש הרדב"ז:

הי"ד שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא רוכל תאנים וענבים כאחת ושגג ואכל תאנים והפריש קרבן ואח"כ שגג ואכל ענבים אינו חייב על הענבים מפני שהן כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור עכ"ל, ולפ"ז בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים אסור לו לאכול מן אחד וקשה דא"כ למה לי' להפרשת קרבן תיפוק לי' בלא הפרשת קרבן הא (בפ"י מה' שגגות) כתב דיש ידיעה לחצי שיעור, וצריך לומר דהי' בהעלם השבועה שלא לאכול שתים ונזכר רק השבועה שלא לאכול תאנים והו"א כשאכל ענבים יתחייב קמ"ל דהפרשת הקרבן מחלק לכן אינו חל על הענבים וצ"ע:

הלכות נדרים פ"ו ה"ז וכשם שנשאלין על נדרי האיסור ומתירין אותו כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו וכו' והנה בנדרי איסור פותחין בחרטה ומפרש ר"ת דהיינו ששואלין אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר, ור"ג סבר דאין פותחין לו בחרטה אלא שצריך למצא לו פתח לנדרו, ורש"י פירש בהיפך פותחין בחרטה שצריך למצא לו פתח להתיר נדרו ומאן דאמר אין פותחין דא"צ לפתוח לו אלא החכם עקרי בלא פתח רק בחרטה מעיקרא עכ"פ מתירין נדרים בחרטה לבד, אבל מה ששואלים על הקדש טעמא דהקדש טעות לא הוה הקדש אם אמר שור שחור ויצא שור לבן א"כ אין נשאלין על הקדש רק בפתח דאדעתא דהכי לא קדיש אבל בחרטה לבד נראה דאין החכם יכול להתיר, וכן הוא מפורש ברשב"ם ב"ב (דף ק"כ) ימצא לו פתח חרטה ועקר את ההקדש, ונראה טעם לחלק בין נדרים להקדש דבנדרים מצוה לאתשולי ויכול החכם להתיר אם השואל מתחרט, אבל בהקדש שמקדש בה אז קדושות הגוף ועושה מצוה ידוע ויתחרט על עשיות המצוה אינו נשאלין רק אם יש פתח דאדעתא דהכי לא נדר הוה כהקדש בטעות, ובתרומה ובחלה הי' נראה ג"כ שאין נשאלין בחרטה בלא פתח כיון דאין מצוה לאשאולי, אך בר"ן נדרים (דף נ"ט) כתב דבתרומה נשאלין עלי' בפתח או בחרטה, וי לחלק בין הקדש שעושה מצוה ואין לאדם להתחרט על עשיות מצוה ובין תרומה וראיתי בש"מ בבא בתרא (דף ק"כ) התרת נדרים ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות ומנ"ל דצריך ג' הביא פירש"י בסוף נערה המאורסה וכן מה שכתב הר"ן כיון דמומחה בחד ובהדיוטות אפקינהו מחד אוקמינהו על ג' כב"ד דעלמא, והקשה לשמואל שאמר שנים הדיוטות שדנו דיניהן דין אלא שנקרא ב"ד חציף לסגי בתרי וכן הקשה הרא"ש בפ' נערה המאורסה ותירץ דשמואל רק בדיני ממונות אבל למשרי איסורא לא כיון דב"ד חציף הוא לשמואל ב"ד חציף אינו בדין שיתרו את הנדרים, א"כ יש לומר כיון בהקדש שיתחרט מדבר מצוה שעשה ויהי' תוהא על הראשונים אינו בדין אשר ע"י החרטה יהי' ניתר ההקדש וצריך פתח שאדעתא דהכי לא הקדיש והוה הקדש טעות, והנה סברת הש"ס דנדרים הוה דשיל"מ כיון דמצוה לאתשולי ותרומה לא הוי דשיל"מ כיון דאין מצוה לאתשולי יש לומר דבאמת קשה מדוע הוה נדרים דשיל"מ כיון דאיתא בשאלה דהא אין המתיר מתיר בודאי לבא דלמא לא ימצא פתח ולא יהי' לו חרטה דמעיקרא אך כיון דעל הנדר יש בוטה כמדקירות חרב ואין מהראוי לנדר ומצוה לאתשולי ולא לקיימו מסתמא יהי' לו חרטה דמעיקרא כמ"ש הרמב"ם לענין מה דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל בתרומה כיון דאין מצוה לאתשולי אין המתיר עתיד בודאי לבא:

הלכות ערכין וחרמין. פ"ה ה"ט והסלת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להן פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון וכל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לה פדיון וכן הוא ובפ"י ה"ד בהלכות איסורי מזבח) והקשה בתוי"ט פרק י"ז ממנחות דלמה נקיט טעמא אחרינא ממשנתינו. ונלע"ד דכן איתא להדיא במנחות (דף קע"ב) דש"ס הקשה פשיטא קדושות הגוף נינהו ואיך מהני להו פדיון הד"א הואיל ובעל מום איקרי טמא טמא נמי כבעל מום דמי אע"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפל בי' מום מיפרוק ה"נ לפרוק קמ"ל דלא כי האי טמא קרי' רחמנא לבעל מום דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק פירש"י לאחר שקידש בכלי שרת ואפילו בהמת בעל מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון, והנה מצינו בתמורה (דף ל"ג) ובמעילה (דף י"ט) קדשים שנפל בהן מום ושחטן ר"מ אומר יקרבו וחכמים אומרים יפדו ופליגי אי קדשי המזבח הי' בכלל העמדה והערכה אי אפשר לפדות לאחר השחיטה, ואי קדשי מזבה אינו בכלל העמדה והערכה נפדה אף לאחר ששחטו, וכיון דהפלוגתא הוא רה אי הי' בכלל העמדה והערכה אי לא א"כ למאן דסובר דאינו בכלל העמדה והערכה גם כשנשחט בסכין כלי שרת נפדה ומצינו פדיונו גם