חידושי מהרא"ך חלק ב יג

רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ב בד"א בשאר מצות חוץ מעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן ואל תהרג יהרג ואל יעבור עכ"ל ועיין בתוס' סוטה (דף י' ע"ב) בד"ה נוח כתבו הא דלא חשיב הש"ס בהדי ג' עבירות אלו הלבנת פנים כיון דאינה מפורשת בתורה ע"ש ומוכח דיהרג ואל ילבין כמו בג' עבירות:

ה' י"ב ספר תורה שאינה מוגה אסור לשהותו יותר על שלשים יום אלא יתקן או יגנז כמו שכתב בש"מ כתובות (דף י"ט ע"ב) בשם הר' יוסף בן מיגאש דדוקא ס"ת שקורין בהן ברבים א"נ שראוי לקרות בו כגון שהוא על הגליל אעפ"י שהוא יחידי, אבל חומשין אין מדקדקין בו כל כך:

שם אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה או ששינה צורת השורות הרי זה פסול ואין לו תקנה עכ"ל ונראה דטעם הרמב"ם לחלק בין טעות בחסר ויתיר לבין טעות פתוחות וסתומות, כי פתוחות או סתומות דרשינן מוכתבתם שיהי' הכתיבה תמה כהלכתו וזה אינו רק בתפילין וס"ת אבל לא בחומשין, וחומש דאינה מוגה צריך לתקן ואסור לשכון לזה אם אין הטעות רק בפתוחה נהי שאין על הספר קדושת ס"ת עכ"פ קדושת חומש יש לו ואסור למחוק לעשות פתוחה וסתומה כי אם ימחוק לתקן יפסול במחיקה גם קדושת החומש קודם שיתקן, משא"כ כשאינו מוגה מחויב לתקן שיהי' החומש כתיקון:

הלכות איסורי ביאה פ"ב ח"א אם בא על אחת מהן בחיי בעלה חייב משום שאר בשר ומשום אשת איש שהרי שניהן איסורין באין כאחד עכ"ל, ואין זה מטעם דאחע"א בבת אחת דהא אשת אב ריבה התורה דחייב גם לאחר מיתת אב, ואפשר דכוונתו מה שחייב משום אשת איש דהוה איסור בת אחת, דהא בבא על אמו שהיא אשת אב לא כתב דחייב משום א"א, וכתב בפני משה בירושלמי סנהדרין (פ"ז ה"י) דאיסור אשת איש לא חייל על איסור אמו דאיסורא דאשת איש לא חייל אלא לגבי איסורא דאישות אבל לא לגבי אמו ודלא כמ"ש הלח"מ (בה' ב' ע"ש):

הלכות שבועות מצוה א' שלא לישבע בשמו לשקר עכ"ל, אף דשבועות שוא הוא בי' דברות ומוקדם לאזהרת ש"ש כתב תחלה הלכות ש"ש כי הוא יותר שכיח וגם יש בו חיוב קרבן משא"כ בשבועות שוא כמ"ש הרדב"ז:

מצוה ה' לישבע בשמו באמת, והרמב"ן חולק וסובר דאינו מצוה רק רשות, וסוגיא בתמורה (דף ג') מורה כדעת הרמב"ן דאיתא שם ואימא ה"מ לפייס חבירו אבל מלקי לקי, פירש"י לפייס חבירו שלא יהי' תובעו ממון אבל מלקי לקי הואיל ומביא עצמו לידי שבועה, לא מצי אמרת דהא כתיב בשמו תשבע פירש"י דשבועות אמת שריא נראה דהוא רק רשות ולא מצוה, והרמב"ן פירש אימא ה"מ לפייס חבירו דהיינו שבועות השומרין אבל מלקי לקי בשבועות ביטוי שאינו לפייס ת"ל בשמו תשבע שמותר לישבע שבועות ביטוי, והרמב"ן הביא ראי' ממדרש תנחומא אמר להם הקב"ה לישראל. לא תהי' סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אלא אם יהי' בך כל המדות הללו את ד' אלהיך תירא שתהי' כאותן שנקרא יראי אלהים אברהם איוב יוסף אותו תעבודו ובו תדבק כו' אם יש בך מדות הללו אתה רשאי להשבע עכ"ל, ובמגילת אסתר כתב ונ"ל דהיינו כשאין כל כך צורך להשבע אלא שנשבע הוא לחבירו לעשות דבר אחד והוא אינו מבקש ממנו שישבע וזהו שסמך למדרש הזה בבמדבר רבה פ' מטות מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכולן נחרבו על שבועות אמת כו' אבל בהיות עת הצורך להשבע מצוה יש בה עכ"ל ולכאורה דבריו אינן נראין דבמדרש תנחומא לא נכתב הסיום שהוא במדרש רבה רק כתב סתם לא תהי' סבורים שהותר לכם להשבע בשמי, וכן במדרש מטות אפילו באמת אין אתם רשאים לישבע בשמי משמע דכל השבועות, ולפירש רש"י בתמורה בשמו תשבע הוא על שבועות ממון דלא כרמב"ן שהוא על שבועות ביטוי כנ"ל, ופירש בחומש אם יש לך כל המדות הללו גם אמרו אם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי רשעים האלה, וכתב במגילת אסתר דיש לומר שמיראתם פן ישבע לשקר, ולא נראה מדוע נחזיק אשר ישבע לשקר לקרוא לו רשע ובסמ"ע כתב דקדק לכתב וחבירו תובע כדי ליתן טעם למה אמרו סורו נא מעל אהלי רשעים האלה משמע על שניהם והיינו טעמא כיון שזה רואה שהוא מוכן לישבע הו"ל להשוות עמו באופן שלא יגרם שהשבועה תצא מפיו של זה על ידו והוא לא עשה כן אלא תובע נקרא ג"כ רשע עכ"ל, וכיון דהגורם שיצא השבועה מפיו של אחר נקרא רשע ולא כתב שגרם שחבירו ישבע לשקר והוא ראי' גמורה לשיטות הרמב"ן, והא דכתב במדרש כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך אוכל כך וכך ואשתה כך וכך במקום פלוני וכולן נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהי' מקיימים אותם הביאו רק בשבועת ביטוי דהנה בשבועות (דף ל"ז) איתא דשבועות הפקדון חמור משבועות עדות דבשבועות הפקדון מביא אשם ובשבועות עדות אינו מביא רק חטאת ושבועות בטוי עוד יותר קל שהוא בעולה ויורד וסוגית המדרש דאין רשאים לישבע שום שבועה באמת רק אם יש לך כל המדות הללו והביא מעשה דינאי המלך דלא הי' רק שבועות בטוי דקיל מכל השבועות נתרבו מכ"ש שבועות הפקדון ושבועות עדות, ועיין בתומים (סי' ע"ה ס"ק כ"ד) ע"ש היטב (ובסמ"ג עשין קכ"ג) סיים צריכין הדיינין להרחיק מהם השבועה בכל היכולת:

פ"א ה"ו שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בליל פסח עכ"ל היינו השני הלילות מלקין אותו דממ"נ הוה ש"ש ועכשיו דבקיאין בקבועין דירחא אם נשבע על ליל א' הוה שבועות שוא:

פ"ב ה"ג וכן האומר שבועה בד או במי ששמו חנון שלא יאכל וכו' ה"ז חייב עכ"ל והנה שיטות ר"ת דבמושבע מפי אחרים צריך ד' או כינוי ובמושבע מפי עצמו א"צ לא שם ולא כינוי, ושיטת רמב"ן דשבועות ביטוי לא בעי שם או כינוי ודעת הראב"ד לחלק בשבועות ביטוי בין קרבן למלקות ודעת רבינו דצריך שם או כינוי ויש ד' מחלוקת בדבר: