חידושי מהרא"ך חלק א צט

להיות ששחט אחר ועדיף ליה למינקט האי טעמא דאכל קדשים בחוץ:

ועוד נראה דהנה נגד שחוטי חוץ צריך דוקא שיהיה ראוי לבא לאוהל מועד ואם שחט קדשים בחוץ כשמחוסר זמן בבעלים פטור כמבואר ברמב"ם (פי"ח מה' מעשה הקרבנות) ובפסח כשנטמאו הבעלים אינו ראוי לבא לאוהל מועד עיין תוס' (דף לט) ד"ה לכך תפס החשש משום אכילת קרשים בחוץ אבל בחולין מיירי דשחט בשאר ימות השנה דפסח הוא שלמים לא איכפת לן אם הבעלים טמאים לכך תני דהחשש לענין שחוטי חוץ. והנה שוב ראיתי דלשיטת התוס' יומא (דף ס"ב) דאינו חייב על שחוטי חוץ בזמן הזה בלא"ה לא קשה דנקט חשש אכילת קדשים אך צריך להבין דא"כ אמאי חיישינן בחולין לשחיטת קדשים בחוץ וצריך לומר דסבירא להו לתוס' דמדרבנן אסור אך קשה דא"כ גם בחולין הו"ל למינקט חששא מטעם אכילת קדשים בחוץ דאסור מדאורייתא אך לפי שיטת תוס' קדושין (דף נ"ח) בד"ה מהו שלי בשלך נראה דגם אכילת שחוטי חוץ אין איסור מדאורייתא עיין בהפלאה שם שהאריך וניחא:

סימן תע סעיף א הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה:

והנה המהרי"ל כתב בבית שאין בכור א"צ הגדול להתענות ונקבה בכורה כתב הרמ"א דהמנהג שאינה מתענה והנה בטו"ר איתא שבמס' סופרים שבכורות מתענין בע"פ הטעם זכר לנס שניצולו ממכת הבכורות וכתב אבי העזרי שגם בכור לאם [וס"א לאב יש לו להתענות כמו שהיתה המכה בהו וכתב הב"ח שגם בכור לאב כלומר אעפ"י שאינו בכור לאם משום דרחמנא תלי מצות פדיון בכורים בפטר רחם זכר למכת בכורות וסד"א דדוקא בפטר רחם האי זכר למכת בכורות קמ"ל דלא ובס"א שגם בכור לאם כלומר אעפ"י שאינו בכור לאב אפ"ה מתענה מאחר שהוא פטר רחם ומשמע לפ"ז אבל בכור לאב לחוד אינו מתענה מ"מ נהגו להתענות והיה אפשר לומר הטעם דסברת הב"ח דדוקא בבכור לאב מתענה דיש לומר דהא דהבכורים מתענין אין הטעם בשביל זכר לבד רק דמבואר בספר אהבת יהונתן בהפטורת אמר דעתיד לבא יעבדו הבכורות את עבודתן כי הטעם דזכו הלוים לעבודה מפני שלא חטאו וכשחטאו הבכורות זכו הם לעתיד יכופר עון ויחזור העבודה לבכורות ע"ש] רק מה שרוצה לומר דלא יהי' העבודה ללוים אינו נראה כי מעלין בקודש ולא מורידין רק גם הבכורות יעבדו העבודה ולזה מתענין בער"פ אשר נתקדשו לעבודה יחזור העבודה ב"ב ויתקדשו בקדושת העבודה ולפ"ז אין צריכין להתענות רק הבכורות שנתקדשו היינו בפטר רחם רק מצד המנהג מתענין הבכורות מהאב ולזה גדול הבית או נקבה בכורה אינה מתענה דאם הטעם מטעם שניצול גם גדול הבית היה מהראוי להתענות:

סימן תעב סעיף ד אינה צריכה הסיבה עיין במ"א (ס"ק ה') שאבל תוך י"ב חודש א"צ הסיבה וכו' והנה האחרונים העלו להלכה דמיסב ובפ"מ כתב תוך ז' אינו מיסב לכ"ע ע"ש לענ"ד נראה דאין חילוק דהא דאבל אינו מיסב ביו"ט אף דדברים שבפרהסיא אינו נוהג ביו"ט צריך לומר כסברת הש"ך (בסי' ת') דלא אמרינן דברים שבפרהסיא אינו נוהג היינו מה שאינו רק תוך ז' אבל מה שהוא כל שלשים נוהג בשבת ויו"ט אפילו בפרהסיא א"כ פסקינן דאבל לאחר ז' מותר להסב רק לאסור בתוך ז' הוה דבר שבפרהסיא דאינו נוהג אם לא כשאבל מיסב לבדו דפסק המחבר (בסי' שע"ט) לענין בהמ"ז דאם בירך ביחיד דהוה דבר שבצינעה אך אין לדמות בהמ"ז להסיבה ונראה דלהפוסקים דמיסב לאחר ז' אין חילוק בין תוך ז' לאחר ז' ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:

סעיף ז הגה נראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה אין לחזור ולשתות בהסבה דיש בו חשש שנראה שמוסיף על הכוסות:

והנה עיין בט"ז (ס"ק ה') שהקשה דהא הרא"ש מסיק וכיון ששתה שלא כתיקון הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה וקשה לי טובא סברת הרא"ש דהא כתב (דף קי"ז) מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו א"ל ר' חנין לרבא ש"מ בהמ"ז טעון כוס כתב הרא"ש לעיל פרשתי שאין להוכיח מכאן דבהמ"ז טעונה כוס ביחיד דאי אף ביחיד טעונה כוס אמאי קרי לה ד' כוסות הא ליכא אלא ב' דטופיינא דקידוש ובהמ"ז בעלמא איתנהו א"ו בעלמא א"צ לחזור אחר ג' ובליל פסח צריך לחזור וכן קידוש בעלמא א"צ כ"כ לחזור אחר יין והעולם לא נהגו כך לחזור אחר זימון וארבעה כוסות ואע"ג דליכא אלא שתי דטופיינא מ"מ כולן כאחד הם ד' כוסות וכיון דמסיק הרא"ש דרק שני כוסות תיקנו יותר רק כיון דכולן כאחד הם ד' כוסות קרי להו ד' כוסות איך אפשר לומר בכוס שלישי דהוברר הדבר כיון ששתה שלא כתיקון דאינו ממנין הכוסות דקאי נגד כוס בהמ"ז א"צ הסיבה עיין תוס' (דף ק"ח) ד"ה ידי יין יצא:

ובלא"ה קשה לי הוכחת הרא"ש דהא בבהמ"ז וכן בקידוש לשיטתו דא"צ לשתות המברך והמקדש ובפסח תיקנו שצריך לשתות דוקא וצ"ע בש"ס מבואר יין אתמר משמיה דר"נ צריך הסיבה ואיתמר משמיה דר"נ דא"צ הסיבה ולא פליגי הא בתרתי כוסי קמאי והא בתרתי כוסי בתראי אמרו להו להאי גיסא ואמרו להאי גיסא אדרבה תרי כוסאי בתראי בעי בהסיבה השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעי הסיבה וכתב הר"ן אע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דספיקא דרבנן לקולא כיון דלאו מילתא דטירחא עבדינן לרווחיה דמילתא כך פירש ז"ל ולי נראה דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי ניקל טפי בהני מהני ואי ניקל בתרווייהו האי מיעקרא מצות הסיבה לגמרי והמ"ל (בפ"א מהל' מגילה ה' י"א) הקשה אמאי ובעיירות שהוא ספק אם הם מוקפין חומה מימות יהושע ב"נ פסק הר"ן דקורין בי"ד דאי לא יקרא בי"ד כיון דהוה ספיקא דרבנן גם ביום ט"ו לא יקרא דהוה ס' דרבנן נמצא פוטרו בשניהם וביטלו ממנו מקרא מגילה וקשה דניחייב לקרות בשניהם בי"ד וגם בט"ו כמ"ש הר"ן כאן לענין הסיבה דאי ניקל בתרווייהו מיעקרא מצות הסיבה לגמרי וצריך הסיבה בכולן ומחלק דכאן הוה ספק בעוקר התקנה ואם יעשה רק בתרי קמאי אולי מיקני חכמים בתרי בתראי ונעקר תקנת חכמים אבל בעיירות המוקפין תומה נהי בעיירות שהם ספיקן נעקר תקנת חכמים מ"מ עיקר התקנה קיימת:

ונראה לבאר הדבר יותר עפ"י הרמב"ם (בפ"א מהלכות ממרים) אחד דברים שעשאן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והמנהגות בכל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מ"ע לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה לא תסור והקשה הרמב"ן א"כ כל דברי סופרים הוה לאו ועשה והיה לנו להחמיר בכל ספיקא דרבנן ותירץ המרי"מ מטראני דחכמים התנו מתחילה שלא ילכו בדבריהם להחמיר אלא להקל ע"ש והוא כמו ספק ממזר דהתורה התירה אפילו לדעת הפוסקים דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ולשיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא כי התורה לא אסרה רק הודאי ולא הספק עיין בחוות דעת (סי' ק"י) רק שהם החמירו לא החמירו בספק דרבנן אך דזה ניחא אם הספיק במציאות אם הוא בשר טריפה או כשר יש לומר דהתורה לא אסר רק ודאי טריפה רק חכמים החמירו