חידושי מהרא"ך חלק א צח

וצריך לחלק בין הנצרך לקרקע ובין אין הנצרך לקרקע ושפיר דאיחמיץ:

ועוד י"ל דהא דינא דתאנים שיבשו באביהן הוא מימרא דשמואל לא שייך לומר מדוע לא אשמעינן המשנה דאין תורמין מן הטמא על הטהור דאם נטמאו במחובר דלא היתה לו שעת הכושר דאינה קדושה ותוס' בחולין (דף קכ"ח) ד"ה רבי יהודה כתבו דר"י חולק על האי דינא וסובר דאינו מקבל טומאה בחבורין גם ביבשו ולפי מ"ש הב"ח בשם עיטור הביא בש"ך (סי' צ"ה) ויש לחלק ולומר דתאנים דנפלו מאליהן מטמאין בחבורין דכמאן דנפל דמי לא כן בתבואה שצריכה להקצר ע"ש עכ"פ אין הקושיא חמורה כל כך להיות דברי, הרשב"א וש"ע מהלכה ואין לנו רק דבריהם הקדושים דיש חמץ במחובר הנה להשתמש לצאת ידי מצה שיהיו נקראים מצה שמורה בלא ברירה רק לסמוך על הביטול בלא דבריו אין אדם יכול לעשות כן דלצאת ידי מצה דצריך להיות החטים משומרים הוא משיורי מצה ולסמוך על ביטול מחומצים דעת הרמב"ם והגאונים והביא בש"ע יש מי שאומר דחוזר וניעור אך גם לאחר הברירה נראה דחטים המשומרים שנמצאו בתוכן מצומחים יותר יש לחוש משאר חטים שאין משומרים משעת קצירה והראה לי אחד מצורבא מרבנן אשר בת' חתם סופר (סימן קל"ו) כי אנן לא נהגינן להשתמש בחטין שהיו מצומחים בתוכן וכפי הנראה שהוא כתב על סתם חטים ג"כ שלא נהג להשתמש מכל שכן במשומרים כמ"ש בשנת תרכ"ה בר"ח ניסן הצעתי הדבר לפני אדומו"ר הרב הגאון הצדיק הקדוש נר ישראל מהרי"ם זצ"ל ואמר לי שעיין היטב כי היה נראה לו לפום ריהטא לחומרא והדברים נכונים ולא להשתמש בשנה ההיא גם לבני ביתו מחטים שהיו בהם מצומחים והיה שמונה פעמים ששים גם לאחר הברירה וכאשר היה אז הדבר שאין רוב הציבור יכול לעמוד לא היה באפשרו למחות ולאסור והיה מהכרח לסמוך על שיטת הרוקח דסובר דחטים שירד עליהם דלף ונתבקעו וחזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר דנטה להתיר וחולק על הרשב"א כמבואר בב"י וצ"ע:

ומה שרצה בת' הנ"ל להקל אשר אם לא ראינו בחטים שנתבקעו אמרינן דלא נתחמצו גם אם אין צריכין לקרקע עוד וטעמא דאגב מולדייהו לא מחמיץ כבר כתב ב"י וכתבו עוד דדוקא בלתיתה ובטביעתא בחשותא אסורין אבל אם נפלו מים על החטים או היו על הארץ במקום מדרון ויוכלו המים לצאת מהם או בעפר תיחוח שיוכלו לכנס בקרקע שלא אסורין דאל"כ לא תמצא לעולם חטים שלא באו מים עליהם עכ"ל שם וזו קולא יתירה ואין לסמוך עליו עכ"ל ב"י ומי יכול להכריע בדבר אשר הב"י כתב שהוא קולא יתירא שאין לסמוך עליו ואין ראי' מקמחא דאבישונא כי שם לא הניח מים שנפל בקמח שיעור מיל רק מטעם דבמקום חמין א"צ שיעור מיל יש לומר דסבר דאביי דאגב מידלהו אינו מחמץ בחמימות האור אבל כשהיו החטים במים שיעור מיל מאן יימר דלא מיחמיץ ולפ"ז כזית מצה של מצוה דבעינן שמירה יש שלשה שיטות הרי"ף והרמב"ם דבעינן שמירה משעת קצירה ושיטת כמה פוסקים דלא בעינן שמירה רק משעת לישה. והנה לדעת אותן הפוסקים אין הכוונה מה שחייב התורה ושמרתם את המצות שיהיה צריכה לשם מצוה רק שיהיה צריכה להיות משומרים שלא יהיה חשש חימוץ ולדעת הרי"ף שיהיה משומר שלא יבא מים על החטים משעת קצירה וכ"כ הרמב"ם שצריך להיות משומר שלא יחמיצו וכן לשיטת הפוסקים דצריכה שימור משעת לישה ג"כ אין הכוונה שהיה לשם מצוה רק מחשש חימוץ דאמר ר"ה בצקות של נכרים ממלא אדם כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י בציקות של נכרים שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דהוא הוה סימן סידוק שאכל כזית מצה באחרונה דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוה שימור לשם מצה אע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו למצה של מצוה שימור בעינן ואם שרש"י כתב שימור לשם מצה הכוונה כמו שכתב הרי"ף על הא דאמר רבא להנהו דמהפכו כיפי כי מהפכיתו הפוכי לשם מצוה וכתב הרי"ף כלומר הזהירו שלא יבא עליהן מים:

הנה שמירה משעת קצירה דא"צ לשם מצה כתב הט"ז (סי' ת"ס) רק בשימור דלישה היה נראה דא"צ שימור רק מחשש חימוץ ולא לשם מצה כמו שכתב הרב צדוק גאון הובא בטו"ר שכתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם מצה וכוונת הענין דהא דכתיב ושמרתם את המצות יש לפרש שני פירושים אחד דהתורה צותה לשמור מן חשש חימוץ ולא לסמוך על הסימנים דקרני חגבים והכספת פניו דלענין אכילה סמכינן להסימנים שלא נתחמץ ובכזית אכילת מצה צריך אדם לידע בבירור שלא יתחמץ או דנפרש דהתורה לא הקפיד שלא נסמוך על הסימנים לצאת ידי מצה דשפיר סמכינן כמו דסמכינן לענין אכילה רק דצריך לכוין לשם מצוה והנה רבא הוכיח דהא ושמרתם הוא נגד חשש חימוץ דהיינו שלא נסמוך על הסימנים קרני חגבים וממילא דצריך שימור משעת קצירה שימור דמעיקרא דאי אמרינן דהתורה לא הקפיד על חשש חימוץ רק דצריך כוונה לשם מצה אמאי אמר ר"ה דבציקות של נכרים אדם ממלא כרסו מיהו בלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ומה טעמא משום דלא עביד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפיה כי אם סמכינן אסימנים רק דצריך שימור לשם מצה היה סגי בשימור לשם מצה משעת אפיה כיון דעיקר מה שנעשה לחם לצאת בו הוא באפיה וסגי כשמכוין לשם מצה ודחי הש"ס דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עביד לה שימור רש"י פירש דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר מחמצת היא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת המים ויש לפרש, דנהי דהקפידה תורה נגד חשש חימוץ שלא נסמוך על הסימנים מ"מ אין צריך שימור נגד חשש חימוץ מעיקרא רק משעת דמצויה לבא לידי חמץ אבל שימור דמעיקרא דאינו מצוי שיבא לידי חימוץ ולא הקפידה התורה ואזלינן בתר רוב חטין דלא נתחמץ וא"צ שימור ובש"ס פסקינן דגם הלישה צריך שיהיה לשם מצוה ולא כשיטת רב צדוק הגאון כי הם מפורשים דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור דעיקר עשית מצה הוא הלישה ואפיה כמ"ש הט"ז היוצא מדברינו לשיטת הרמב"ם והרי"ף ופסקינן בש"ע שמירה מעידן קצירה היינו שלא נסמוך על הרוב חטים רק שצריך אדם לידע בברור שלא נתחמץ ולדעת הפוסקים דצריך שימור לשם מצה ג"כ נראה דעיקר דצריך שימור שלא נסמוך על הסימנים לענין חמץ רק דידע שלא בא מים ולא שיהיה עיקר השמירה לשם מצות מצה עיין (בסי' ס') שכתבתי דברי הש"ס מנחות (דף נ"ג) מה שהארכתי שם:

סימן תסט סעיף א אסור לומר על שום בהמה בין חיה ובין שחוטה בשר זה לפסח לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ונמצא אוכל קדשים אלא יאמר בשר זה ליום טוב:

הנה היא מימרא דפסחים (דף נ"ג ע"א) אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ עיין רש"י שפירש שעכשיו קורא שם והיינו הבשר לדמי הפסח ותוס' פירשו כמו שכתב המחבר דנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ולכאורה מוכח כשיטת רש"י דאי כשיטת תוס' אמאי חיישי רבי ללאכול קדשים בחוץ דהא יותר ראוי לחוש לשחיטת קדשים בחוץ כמו דחיישינן בחולין (דף מ"ג) ושחיטת קדשים בחוץ חמור מאכילת קדשים וצ"ל דבשלמא בחולין דשם השוחט אמר לשם פסח חיישינן אבל בכאן כיון דאמר עכשיו בשר זה לפסח ולא בשעת שחיטה יכול