חידושי מהרא"ך חלק א ק

ובלאו דלא תסור לא החמירו אבל בספיקא דדינא לא שייך לומר דהתורה לא אסר רק ודאי ולא ספק דהא אנן מספקינן אם הוא אסר מן הדין או לא ומדאורייתא לחומרא א"כ אמאי בספיקא דדינא אבעיא דלא אפשיטא אמרינן בדרבנן לקולא דהא הספק הוא בלאו דלא תסור דהא מדאורייתא כי מחמת אשר אין אנו יודעין לפשוט הספק לא שייך לומר דלא אסרו בשלמא לשיטת הרמב"ן דספיקא דרבנן לקולא מטעם דלא חמיר אסורא גם בתקו אמרינן כן כיון דבודאי לא חמיר איסורא מקילינן בספיקא אבל לשיטתו דאי לאו דתקנו חכמים דספיקא לקולא הוה ס' של תורה וכיון דאנן מספקינן אי הדין לאיסור או להתיר ואין בידינו לפשוט ולא שייך לומר דלא תקנו דניזיל לחומרא דאטו בשביל הדבר ספק לנו היה להם ג"כ ספק דאלו מיפשט פשיט להו לאיסורא:

לזה נראה דהא דפסק הרמב"ם דתקנת חכמים הוא מדאורייתא הוא דוקא בעיקר התקנה דכיון דתקנו דהבודק צריך שיבטל ולא סמכינן אבדיקה לחוד או אביטול לחוד מי שלא עשה כן עובר בעשה ובל"ת לשיטתו עפ"י התורה אשר יורוך ולא תסור אבל כשמסתפק לנו איזה דבר כמו בעכבר דשקל לפנינו כמבואר בש"ע (סי' תל"ז) הם לא תיקנו דצריך בדיקה וביטול ובזה רק אנן מספקינן או היה זה בגזירת חכמים אין זה בכלל ככל אשר יורוך ולא שייך לומר דהוה ספק דאורייתא והבן:

א"כ ניחא במגילה תקנו בעיירות המוקפין צריכין לקרות בט"ו ובר מתא דמוקף חומה דאינו קורא בט"ו עובר על הקרא דעל פי התורה אשר יורוך אבל כשהוא ספק אם הוא מן המוקפין או לא לא דברו מזה לא תיקנו רק דאנן מספקינן הוה ספיקא דרבנן ולקולא אבל בהסיבה ידעינן דתיקנו דתרי כסי צריכין הסיבה ולא ידעינן איזה הוא הוה שפיר ספיקא דאורייתא כיון דהס' הוא בעיקר התקנה וכבר כתבתי דהא דפליג הש"ס ביצה (דף ג') אי אמרינן בספיקא דרבנן דשיל"מ ומסיק ר"א דגם בספיקא דרבנן אמרינן דשיל"מ יש לומר דמחלוקתם הוא דסוגית הש"ס דהא דספיקא דרבנן לקולא אינו מטעם דלא חמיר איסורא רק דתיקנו בפירוש דספיקן לקולא והתירו הספק לא שייך לומר קודם שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאין כאן איסור כולל כמו ספק ממזר דהתורה התירה אף נתברר אחר זה דהא ממזר לא עבר לר' אשי סובר כשיטת הרמב"ן דספק דרבנן לקולא כיון דלא חמיר איסורא אבל אם נתברר דהיה אסור עשה איסור בשוגג שייך לומר קודם שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר:

עכ"פ מבואר מש"ס דרק מטעם ספיקא צריך הד' כוסות הסיבה א"כ דעת הרמ"א ניחא לתרץ הראשון דתירץ הר"ן דכיון דלא טריחא למילתא עבדינן לחומרא שייך בדיעבד בשתי כוסות הראשונות דליכא חשש איסור אבל בשתי כוסות האחרונות דיש חשש מוסיף על הכוסות אמרינן ספיקא דרבנן לקולא:

סעיף ט רמ"א צריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים:

והנה ע' במ"א (ס"ק א') דלא כדעת חק יעקב דגם ששהה יותר מכדי אכילת פרס גם בכוסות הראשונות א"צ לחזור ולשתות ונכון הוא אך מה שחילק המ"א בין כוסות הראשונות לכוסות האחרונות וענין השהיה הוא עפ"י מה דאיתא בש"ע או"ח ה' יוה"כ (סי' תרי"ב) דדעת הרמב"ם דמשקין מצטרפין בשיעור שתיית רביעית ודעת הראב"ד דמשקין כאוכלין ומצטרפין בכדי א"פ א"כ בב' כוסות הראשונות דמותר לשתות ביניהן פסק להחמיר כדעת הרמב"ם וצריך לשתות אם שהה יותר מכדי שתיית רביעית עוד הפעם ובב' כוסות אחרונות דאינו רשאי לשתות ביניהן סמך עצמו על הראב"ד דמשקין כאוכלין ומצטרפין בכדי א"פ:

ולענ"ד אפשר לומר דהא דפסק הרמב"ם דמשקין אינו מצטרפין רק בשתיית רביעית לענין יוה"כ וכן בתרומה (פ:

מה' תרומות) וכן בדם (בפי"א מה' מאכלות אסורות) קשה לי דהא (בפ"ה דנזירות) כתב דאם שרה פת ביין והיה רביעית יין בכדי א"פ מן הפת ואכל כדי פרס נמצא שאכל רביעית יין חייב וקשה דהא אם היה שותה היין בכדי א"פ לא היה חייב אפי' ששתה היין בעין וכשאכל היין בפת יהיה חמור ויצטרף בכדי א"פ וגם לתרץ השגות הראב"ד דהא בכריתות בפ' אמרו לו (דף י"ג ע"א) איתא דכל המשקין מצטרפין לפסול את הגוי בכדי א"פ ע"ש ולזה נראה דסבר הרמב"ם דהלכה למשה מסיני היה דאוכלין מצטרפין בכדי א"פ ומשקין בכדי שתיית רביעית ולא יותר אך המשקין האסורין ששיעורן עפ"י הלכה למשה מסיני רביעית ולא כזית אי אפשר לומר דמצטרף בשיעור רביעית מן התחלת השתיה עד סוף כיון דצריך לשתות כל הרביעית ואי אפשר בהפסקה כלל אלא ע"כ דמשקין האסורין שצריכין שיעור רביעית מצטרפין כשיעור רביעית מצטרפין כשיעור שתיית רביעית לבד השתיה ורביעית הלא ביצה ומחצה השהיה ג"כ ביצה ומחצה והוא ג' ביצים היא שיעור פרס לשיטת הרמב"ם וטעם רבה יש לסברא וחילוק הנזכר דהנה ביומא (דף ה') מתקיף לה רבא כזית בכדי א"פ וכותבת בכדי א"פ פירש"י בתמיה יוה"כ ששיעור אכילתו בכותבת אף הוא שיעור בכדי א"פ ואם שהה יותר מכן אינו מצטרף ופטור כיון דשיעור גדול בעי שהיה טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא דפטירי ליה א"כ כאשר בכדי רביעית שהוא שיעור גדול יותר מכזית או אפשר לומר דאינו מצטרף כמו האסורין בכזית דהוא פחות מרביעית ותירצו דאביי דביוה"כ לא תעונה כתיב ובישוב הדעת תליא מילתא ואם שהה יותר מכן לא מתישבא דעתא לא שייך הכא ולזה האסורין שאסורין בכזית וכן פחות מרביעית עכ"פ מצטרף בשיעור שתיית רביעית אבל אסורין שאין אסורין רק ברביעית מצטרפין בכדי שתיית רביעית לבד השתיה א"כ ניחא הכל דתרומה שיעור בכזית וכן דם אין מצטרפין רק בכדי שיעור שתייה רביעית וכן ביוה"כ דשיעור כמלא לוגמיו דהיא פחות מרביעית אבל בנזיר דשיעור ברביעית צריך לבד השתיה שיעור רביעית והנה כא"פ לשיטתו:

ובזה ניחא גם השגות הראב"ד דלפסול הגוי' בשתיית משקין טמאין צריך רביעית א"כ צריך לשתות רביעית לבד שהיית שתיית רביעית והוא בכדי א"פ לשיטת הרמב"ם ובסתם יין פסק (בפי"ד מהל' מאכלות אסורות) דאינו מצטרף רק בשתיית רביעית כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לא החמירו דיצטרף לבד השתיה ולפ"ז בכוסות כיון דלכתחילה המצוה לשתות כל הכוס ע"כ דמצטרף כשיעור הרביעית לבד השתיה דהוא בכדי א"פ אם גם בכוסות הראשונות אם לא שהה יותר מאכילת שלשה ביצים דהוא בכדי א"פ אין צריך לחזור ואם שהה בכדי אכילת ד' ביצים חלוקו של המ"א ניחא:

סימן תעג סעיף ה אלו ירקות יוצא בהם ידי חובתו חזרת עולשין תמכא חרחבינא:

והנה בענין מלילות הקריין מחמיר מו"ח הגאון זצ"ל בהגדת מעשה נסים כי סברתו כי ע"י המלילה נשתנה המרירות וכל דבר שנשתנה מהמרירות אף שמר יותר משאר דברים המרים לא יצא וראיתו נכונה מברכות (דף ל"ט) הני גרגליתא דליפתא פרימנה פרימא רבה בפה"א זוטא שהכל ואין לומר דדוקא גרגליתא דליפתא אשתני טעמן משא"כ שאר דברים לא נפגמו טעמן במלילתן דעניני ראית דהמלילה מבטל טעם הראשון דהא בשביל כך מוללין אותו עכ"ל שם:

והנה כעת המנהג נתפשט שמוללין וכן העידו על הצל"ח ועל הגר"א ולא מצאתי טעם מספיק מה שמשיבין על דבריו ונדפס מקרוב משם חכם אחד דצריך דוקא מלילה דאל"כ הוה שלא כדרך אכילתן ואין ממש בדברים האלו דהא