חידושי מהרא"ך חלק א צז

יצא ובמזיד לא יצא ובזה ניחא דהנה ר' יהודה רצה לאשמעינן דהמצוה בעצמותו הוה הנאה ואי אשמעינן בעולה מזיד דלא יצא לא הוה ידעינן דהמצוה בעצמותו הוה הנאה רק דלכך לא יצא דנהי דהמצוה בעצמותו אינו הנאה הקול הוה הנאה א"כ לא מבעיא אי הוה אמרינן במזיד שמתכוין להנות מהקול פשיטא דלא היה מוכח דהמצוה בעצמותו הוה הנאה אך אי הוה אשמעינן במזיד דהיינו שרצה לצאת ולא דמתכוין ליהנות מהקול מ"מ לא מוכח דהמצוה בעצמותו הוה הנאה רק כיון דמתעסק בקדשים חייב א"כ נהנה מהקול ולכך נקיט האי דינא בשלמים מתעסק פטור ואם אינו מתכוין להנאת קול הוה דבר שאינו מתכוין לשיטת הר"ן ומותר אלא ודאי דהמצוה בעצמותו הוה הנאה דמצות ליהנות ניתנו:

הן אמת דקושית התוס' צ"ע דלמא לכך נקיט האי דינא בשלמים לאשמעינן דשלמים אסור מדאורייתא ליהנות אפי' כשאין בו דין מעילה דתוס' בנדרים (דף י') ד"ה אדם כתבו תימא מאי תקלה שייך בשלמים הא אין מעילה בשלמים וי"ל דנהי דבמעילה ליכא איסורא מדאורייתא איכא כדאמר בר"ה בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא א"כ כל עיקר הוכחת התוס' מהאי סוגיא דבשלמים איכא איסור מדאורייתא ולכך משמעתו בשלמים וצ"ע:

סעיף ו חטים שמצאו בהם מבוקעות אותם שאינן מבוקעות מותרות מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל:

והנה בענין החטים שנקצרו על תג הפסח והיו נשמרים שלא יבא עליהם מים לאחר הקצירה ונמצא בתוכם מצומחים אשר בטלים במאה ובמאתים נלפענ"ד דאין להשתמש בהן בפסח כלל דהא הר"ן כתב בתשובה שהובא בב"י שנשאל לו על החטים שנמצא בהן מבוקעות והשיב דבחטים המבוקעות אינו רואה בהם צד היתר ישאר חטים שאין מבוקעות נראה בעיני דמותרים מפני שהדבר מצוי שבעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתונים מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעה כלל וכל כה"ג לא אתיליד ריעותא באמצעות הגדיש וכן הוא בש"ע אורח חיים בסימן זה אותן שאינן מבוקעות מותרות מפני שהדבר מצוי שבעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתונים מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל א"כ החטים הנשמרים שלא היו מונחים בגדיש לאחר הקצירה ולא בא על החטים שום מים לאחר הקציר וע"כ כשנמצא בהם מבוקעים או מצומתים כי ירד עליהם הגשם כאשר היו עוד מחוברים בשדה לא היו צריכים עוד לקרקע וכמבואר בסימן זה (סעיף ה') דהדגן שא"צ עוד ליניקת הקרקע מקבל חימוץ אם ירד עליו הגשמים אם כן אתיליד ריעותא בכל החטים שנקצרו יחד ואין לנו דבר המסתבר לתלות בו שרק אלו החטים שנתחמצו ולא אחרים דהא מבואר ביו"ד (סי' י"ז) במקום שאין לתלות בהיתר הנראה לעינים או שהיו רגלים לדבר לא נאמרו נשחטו הותרו ויותר מזה מבואר בסימן זה דאם נמצא שלשה גרעינין מצומחים בכרי שחוששין לכל הכרי כמבואר (בס"ק י"ב) מיהו בכרי של החטים שנפל עליו גשם יש לומר האי סברא היינו אם נמצאים בתוך הכרי שלשה מצומחים אסור על הכרי וכתב ועיין (בסעי' ב') וכוונתו דדגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים אע"פ דלא נתבקע אסור ומה שכתוב מה שכתבתי שם אולי כוונתו למ"ש (בס"ק ב' וס"ק ד') דאם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ ובחמד משה כתב משמע מדברי המג"א (ס"ק י"ב) אם נמצא בהם ג' גרעינין שנתבקעו כולם בחזקת חמוצין הם ויש ללמוד זה מהא דאיתא (בסי' תנ"ט סעיף ג') בשני עיסות אם נתחמצה אחת גם השני חמץ וכן אם החמיצה מקצתה הוה כולי חמץ ונראה דלכך כתב והביא ראיה משני עיסות כיון דכוונת המ"א לאסור גם אותן שאינן מבוקעים כמו שכתב עיין (סעיף ב') ומביא ראיה (מסימן תנ"ט) ואפשר דגם אם לא שהה שיעור מיל כיון דשלשה גרעינין נתבקעו חוששין לכל הכרי כמו בעיסות המבואר בסימן תנ"ט) אך בחטים שאינם משומרים משעת קצירה יש לומר שלא באו המים לאמצעות הכרי אבל בחטים המשומרים כאשר נשמר שלא יבא מים עליהם לאחר הקצירה ע"כ דנתחמץ במחובר וחוששין לכל החטים ולא מהני ברירה בשנה שיש ריבוי גשמים כמו שנת תרכ"א ותרכ"ה והחטים נקצרו לאחר שכבר נגמרו ולא היו מונחים בגדיש יש לחוש גם על החטים שאין נשמרים ואם (שבת' מעיל צדקה) מיקל וחולק על הש"ע ומחולק בין חטים הצריכים לקרקע ובין חטים שאין צריכין עוד לקרקע ודין זה נובע מרשב"א שהקשה לה מהא דאיתא בש"ס פסחים (דף ל"ד) דבחמץ לא היתה לו שעת הכושר דאתחמץ במחובר והקשה ברשב"א האיך אנו אוכלים לתם בפסח א"א שלא באו על החטים גשמים ומחלק כשהחטים נגמרים ונתיבשו שא"צ עוד לקרקע מקבלים חימוץ אבל כל זמן שיונקין מן הקרקע אינם מקבלים חימוץ והקשה, הוא דא"כ אמאי משני בש"ס דבטומאה היה לו שעת הכושר הא גם לענין טומאה יכול לטמאה במחובר כמו דאיתא בפ' העור והרוטב תאנים שיבשו באביהם מקבלים טומאה בחבורין ומשכחת בטומאה ג"כ כשלא היתה לו שעת הכושר וע"פ קושי' זו חלוקו על הרשב"א ע"ש:

ולענ"ד נראה דהנה תרומה גם תירוש ויצהר חייב מדאורייתא לכל הפוסקים עיין ברמב"ם (בפ"ב מהל' תרומות) ואנן פסקינן (בפי"ב מה' תרומות) זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם נטמאו אחר שנעשה תרומה וסוחטן בפחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתיה לכהנים דמשקין מפקיד פקיד א"כ תרומת תירוש ויצהר לא משכחת שלא היה לו שעת הכושר ולזה תנא הש"ס הדין לענין חמץ דאינו רק בחמשת מינין שוב ראיתי דגם לא בכל חמשת מינין יש לומר דאתחמץ במחובר ולא היה שעת הכושר והוא דבמנחות (דף ע' ע"ב) שעורה קליפה מצטרפת שאינה קליפה אינה מצטרפת ולא קשיא הא בלחות הא ביבשות לחות מצטרפות דשימור הוא יבשות לא הוה שימור וכיון דבשעורה יבישות לא הוה הקליפה שומר ולא נטמאו השעורה כשנוגע השרש בהקליפה וכמו שפירש"י שם דאפילו אוכל אינו מצטרפו לביצה משום דקליפה מפסקת וכשאינה שימור הוה דומיא דענבים שנטמאו דלא נטמא מה שבתוכו כמו כן אם נגע בקליפה כשאינה שימור לא יגע באוכל רק בקליפה ולא נטמאת האוכל כלל ומבואר בחולין (דף ק"ב) לר' אושעיא שני שומרין אינן מצטרפין ואי אפשר אשר החטים יטמאו רק חטים שיש בהן לבד כביצה כמו חטים בימי שמעון בן שטח נהי דאנן לא פסקינן כר' אושעיא מ"מ לא קשה כ"כ אם ר"ה בריה דר"י סובר כר' אושעיא דשני שומרין אינן מצטרפין:

ועוד נראה דהנה טמאה בחבורין ולא שכיח שיהיה אדם טמא נגע בהן רק כמו שפירש"י בחולין (דף קי"ח) זרעים מקבלין טומאה לכשיתלשו כדאמרינן בת"כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טמא את הכל שאין לך מחוברין שאין שרצים מצוין אצלם והנה דעת רש"י ותוס' ורשב"א דאוכל אינו נטמא מדאורייתא בפחות מכביצה ואם נוגע השרץ בתאנה שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מן התורה כי החיבור על האילן לא מהני גם בנוגעין זה את זה ובכל אחד רק צריך להיות גוש אחד ואינו מטמא רק מדרבנן או לפי מה שמפלפל המשנה למלך (בפ"ד מה' כלים) דאם נטמא שני חצאי ביצים כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשה כביצה אף דבשעת קבלת הטומאה היה כל אחד בחצי ביצה מצטרפין ונטמאו ע"ש א"כ בחמשת מינין לא תנא הש"ס דאם נטמאו בחבורין דלא הו"ל שעת הכושר כי גם אם נתיבש התבואה ונמצא שרץ אצלם לא נודע אם נגע השרץ בכביצה כל אחד טהור אם לא שנצטרפו אח"כ יהיה להם שעת הכושר קודם הצירוף ולזה אינו מחלק בטומאה בין היה לו שעת הכושר ועוד י"ל דחמשת מינין משכחת לה דאיחמיץ במחובר וקשה דא"כ איך אנו אוכלין חטים בפסח