חידושי מהרא"ך חלק א צו

חטין ויניח ע"ג מכתו דהוא לאו שיש בו מעשה אם הוא לועס ועושה מעשה חימוץ אף דצריך שיעור מיל זה הוה מעשה במה שלעס ונתן רוק על החטין כמו שמבואר (בפי"ב מהל' מעשה הקרבנות) הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב ונחמצה מאליו לוקה שהנחת השאור הוא המעשה אבל (בפ"ה מהלכות יסודי התורה) כתב שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ דהיינו שעושה לו אחר מן קמח של חולה א"כ מי שהחמיצו אינו עובר דהא לאו שלו הוא והוא לא עשה מעשה דהא אף אם לא יניח ע"ג מכתו החמץ הוא שלו וכיון דאין בו חיוב מלקות דומה לאיסור הנאה כדרך הנאתן דאסור מדאורייתא מ"מ מותר לחולה שאין בו סכנה:

אך יש לעיין בזה חדא דאף אם נאמר דסובר הרמב"ם דמתירין לחולה שאין בו סכנה איסור תורה שאין בו חיוב מלקות מ"מ יש לחלק בין איסור הנאה כדרך הנאתן דאינו לאו מפורש בתורה רק דאתי מדרשה לאיסור בל יראה ובל ימצא שהוא מפורש בתורה רק שאינו עושה מעשה ועוד דמשנה למלך הקשה בעצמו חדא דקשה לומר בדעת הרמב"ם שיתיר איסור תורה לחולה שאין בו סכנה נגד כל דעת הראשונים ועוד דהא חצי שיעור דאין בו רק איסור תורה ולא חיוב ואין מתירין רק בחולה שיש בו סכנה דקתני מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור ועוד הקשה דאם נאמר דהרמב"ם סובר דאפי' איסור דאורייתא מתירין לחולה שאין בו סכנה ואמאי כתב דבבשר בחלב וכלאי הכרם כיון דאסורין שלא כדרך הנאתן אין מתרפאין מהן דהא גם בבשר בחלב וכלאי הכרם אין לוקין על הנאה לבד לשיטת הרמב"ם א"כ אמאי אסור לעשות רטיה מבשר וחלב ומתוך קושיות האלו צידד המשנה למלך דגם הרמב"ם סובר דאין מתירין לחולה שאין בו סכנה איסור תורה רק שלא כדרך הנאתן מותר דאין בו איסור תורה אך האשה דא"כ אמאי תפס דבחולה שיש בו סכנה אסור להאכיל לו חמץ בפסח או ביוה"כ ואמאי נקט דאין מתירין לו לסוך בשמן של ערלה אף דאין בו מלקות לשיטתו מ"מ כיון דאסור מן התורה אסור לחולה שאין בו סכנה:

ולזה נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ם דסובר כדעת כל הפוסקים דאין מתירין לחולה שאין בו סכנה רק אסורין דרבנן ולא איסורי התורה אך דקשה לכאורה דהנה הר"ן בפ' גיד הנשה כתב דדבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה דמותר בכל הנאות שבעולם ולמה מוכרי כסתן מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני חמה אף דהוה פסיק רישיה מותר לא כדעת התוס' שבת (דף ל"ב) א"כ קשה אמאי אין מתירין לחולה שאין בו סכנה כל איסורי הנאה דאורייתא אפי' כדרך הנאתן לסמוך בשמן של ערלה דהא הוה דבר שאינו מתכוין להנאה ולא גרע מהא דמותר לו למכור כדרכן ומותר להריח ביין נסך להבחין אם החמיץ כיון דאינו מתכוין להנות מהריח וצריך לומר כיון דמכוין לרפואה הוה כמתכוין להנאה הרפואה עצמו הוה הנאה ולזה יש לומר דסובר הרמב"ם דהנאת רפואה הוה שלא כדרך הנאתן ומותר מן התורה לו לסוך בשמן של ערלה בחולה שאין בו סכנה אף דגוף הסיכה אסור מדאורייתא היינו כשמתכוין להנאה אבל אם אינו מתכוין להנאה רק לרפואה הוה דבר שאינו מתכוין והא דמתכוין לרפואה הוה שלא כדרך הנאתן ולזה בחצי שיעור לא מהני במאי שאינו מתכוין דהמתעסק בחלבים ועריות חייב ויש איסור תורה אף דאינו מתכוין אין מתירין לחולה שאין בו סכנה וניחא דאינו אסור לחולה שאין בו סכנה רק לאכול דברים אסורים אבל שאר הנאות מותר דאין בהן איסור תורה כיון דאינו מתכוין רק לרפואה ורפואה הוה שלא כדרך הנאתן א"כ בבשר וחלב וכלאי הכרם דלוקין על אכילה שלא כדרך הנאתן ממילא דגם הנאות דרפואה אסור ואין מתירין לעשות מלוגמא והדבר נכון תלי"ת כדעת הרמב"ם:

ולפ"ז קשה דנהי דמצד הנאה מותר מ"מ עובר בבל יראה ואמאי מתיר הרמב"ם לעשות מלוגמא מחמץ והנה הכ"מ כתב דלא התיר אלא מחמץ דאחרים והשאילה לישראל ואין אחריות על ישראל ומו"ח הגאון זצ"ל הקשה דנהי דהחולה אינו מתכוין לזכות מ"מ קונה בע"כ כיון דאינו חוזר בעינו כמו שהקשו תוס' על שיטת רש"י דסובר דחמץ של אחרים מותר באכילה לר"א בר יעקב דאיך אפשר באכילה חמץ של אחרים דנהי דאינו מתכוין לזכות כיון דניטלה שלא להחזירו ממילא נעשית שלו ע"ש ונראה לענ"ד דהנה לסברת כמה ראשונים דבאיסורי הנאה לא מהני קנין א"כ אינו עובר כלל משכחת לה שפיר בחמץ של אחרים והא דהקשה תוס' על רש"י או דתוס' סברי דיש קנין באיסורי הנאה או כיון דשם אזלינן אליבא דרב אחא בר יעקב דס"ל דחמץ של אחרים מותר בהנאה הוה שפיר בר קנין אך אין זה מעלה ארוכה לתרץ שיטת הרמב"ם דרמב"ם (פ"א מה' חמץ) דפסק דקונה חמץ בפסח לוקה א"כ מוכח דסובר דיש קנין באיסורי הנאה אך נראה דהנה (הר"ן בע"ז בפ' כל הצלמים) כתב וז"ל דאי מגבה לה מקמיה הכי הוה ע"ז דישראל דאינה בטילה עולמית אע"ג שאסורה בהנאה ואין בה ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י נכרי מצי זכי בה ומכאן לחמץ של אחרים בפסח שאפשר ישראל לזכות בו והוה חמץ של ישראל יאסר לעולם ע"ש א"כ מחלק הר"ן אם אסור בהנאה קודם שבא לישראל א"י לזכות בו דאין קנין באיסורי הנאה רק אם אינו נאסר רק כשבא לידו זכה ס"ל כמו בע"ז כיון שיכול לבא לידי ביטול קודם שבא לישראל שפיר מקרי בר זכיה וכן חמץ של אחרים דמותר לאחר הפסח ויש להבעלים אחרים זכות בחמץ יכול לזכות א"כ בחמץ של ישראל דנאסר גם לאחר הפסח מדרבנן עכ"פ וגם שאין לבעלים שום זכות אין הקונה זוכה באיסורי הנאה א"כ משכחת מלוגמא של חמצן עוברי עבירה דאין החולה זוכה בו דאין קנין באיסורי הנאה כזו:

חכם אחד הקשה על סברת הר"ן הנ"ל דכל הנאות של עולם כשאינו מתכוין מותר בפסיק רישיה מהא דאיתא בר"ה (דף כ"ח) המודר מן המעין טובל בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וקשה דהא לא גרע מריח של י"נ וכיון דאינו מתכוין מותר ועיין בטורי אבן ולכאורה היה נראה דהברייתא אתיא כר"י דסובר דבר שאינו מתכוין אסור והרמב"ם לא הביא האי ברייתא בהלכותיו ועוד נראה דהנה לשיטת הרמב"ם דסובר דכל איסורי הנאה אין לוקין אף אם נהנה כדרך הנאתן רק כשאוכל יש לומר דלכך דבר שאינו מתכוין מותר בכל עניני הנאה לבד באכילה ועריות הוא מהאי טעמא כיון דבאכילה לוקין לא מהני מה שאינו מכוין אבל בשאר עניני הנאה כיון דאין לוקין רק דאסורין מדאורייתא אין אסורין רק כשמתכוין לפ"ז בנודר דלוקין על הנאה גם דבר שאינו מתכוין אסור אך הא ליתא דהא גם בשבת דבר שאינו מתכוין מותר ונראה דהנה הרמב"ם (בפ"ד מה' מעילה) כתב דיש מעילה בנדרים וכתב המשנה למלך דאפי' אוסר איזה דבר ולא התפיס בקרבן מ"מ יש מעילה ובמעילה אמרינן בפסחים (דף ל"ג) דמתעסק חייב ולא מהני במה שאינו מתכוין והנה הא דבמעילה חייב במתעסק פירש"י שם דוחטאה בשגגה כל דהו כתב ולא כתיב בהו מעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת ובשאר מצות כתיב אשר חטא בה פרט למתעסק ונסתפקתי בשלמים דאין בו דין מעילה רק שאסור ליהנות או מתעסק ג"כ חייב כמו במעילה או דלא עדיף משאר מצות התורה דמתעסק פטור הדעת מכרעת דאין איסור במתעסק דרק המעילה כיון דכתיב בשגגה כל דהו משמע ולא כתיב בה מעוטא:

וי"ל בזה קושיית תוס' ר"ה (דף כ"ח) אר"י בשופר של מעילה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה כיון דמעל בה כו' שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא. דרכיב עלי הו והקשה תוס' כשמחלק בין עולה ושלמים היה יכול לחלק במעילה גופיה בין שוגג למזיד דבת מעילה היא