חידושי מהרא"ך חלק א צה

תפוחים ורמונים שהן חמוצים משקה היוצא מהן מחמיץ שכל משקה חימוץ מחמיץ עכ"ל:

ולענ"ד נראה שהוציא כן דהא בפסחים (דף כ"ח) איתא אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו וכתבו בתוס' פירש ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מיניה דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו אלא כגון שנתחמץ ע"י שמרי יין שמיבשין בתנור ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית בה כרת ויש בה לאו ע"ש כפי הנראה דתוס' מחלקים בין שמרים של פירות למי פירות והש"ג סובר דאין חילוק רק דמשקה חמוצה מחמץ והא דהקשה המ"א מתפוח שריסקו דאיתא במנחות דהוה מי פירות נראה דהנה בירושלמי שם הביא בר"ש ר' יוסי מתיר רבי אחא בשם ר"י בר חנינא מה פליגין במחמץ מימיו אבל במחמץ בגופו מותר והנה הרמב"ם לא הביא האי דירושלמי דרק במחמץ במימיו אסור אבל במחמץ בגופו דמותר ונלענ"ד דסובר דהפלוגתא היא רק במחמץ בגופו ולא במימיו ור' יהושע סובר בחולין (דף ק"ב) דמשקין היוצאין מתרומה אינן תרומה דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה ע"ש ע"כ יש לומר דגם הש"ג מוקי להא דתפוח דמיירי בגופיה לכך לא הוה רק נוקשה אבל במימיו ס"ל דהוה חמץ גמור אך מפשטא דדעת הראשונים מוכח דגם משקה חמץ לא הוה רק נוקשה:

הנה הא דמי פירות הוה נוקשה שיטת תוס' הראשונים דדוקא מי פירות עם מים ולפ"ז הא דתנן דתרומת תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה היינו כל העיסה משום מחמץ ע"כ מיירי עם מים א"כ קשה דזה וזה גורם מותר עיין בפרי מגדים שהניחו בצ"ע ולענ"ד דכפי הנראה סובר הפ"מ דמי פירות לבד בלא מים אינו עושה כלל פעולת החמיצה רק שהמים גורמין לאותו פעולה והקשה דהא הוה זוז"ג אך הרמב"ם (בפ"ה מהל' חמץ) כתב חמשת מיני דגן אלו אם לשין דמי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אינן באין לידי חימוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שתפח הבצק מותר באכילה שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין נראה מבואר דגם מי פירות לבד עושין פעולת החמיצה רק במסריחין א"כ כשנותן בהם מים אין הפעולה של מי פירות הוה פעולה מסרחת רק חמץ מעליא ואין זה בגדר זוז"ג כמו דפסק הש"ך ביו"ד (סי' ק"ג ס"ק ז' וס"ק י"ב) דאם נותן טעם לפגם מפני שאין שם מלח או תבלין דמותר דוקא קודם שנתן בו מלח או תבלין אבל אם נתן מלח ותבלין ונעשה לשבח הוה פוגם לבסוף השבוח דאסור וע"כ דאין זה בגדר זוז"ג דהמלח אינו עושה פעולה רק שמסיר הפגם א"כ גם המים אינו עושה פעולה של החמיצה רק שמסיר הפגם:

הנה הנוב"י והמקו"ח הקשה לשיטת הפוסקים דמי פירות עם מים הוה נוקשה וסברי דאינו אסור רק מדרבנן איך יפרנסו סוגיא דמנחות (דף נ"ז) שמרבינן מקרא מנחת נסכים לחימוץ דהוה מי פירות עם מים ולזה חידש מו"ח הגאון זצ"ל דנוקשה כזה הוה מדאורייתא ולענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה דנאמר דהא דמרבה מנחות נסכים לחימוץ הוא רק נוקשה ועוד דא"כ מאי דחקו תוס' פסחים (דף מ"ד) ובחולין לומר דיש שום ריבוי לרבות נוקשה למנחות דהא מוכח מהא דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ ומנחת נסכים הוה נוקשה ולזה נראה דהנה הח"י כתב דמי פירות עם מים אינו גורם שממהר להחמיץ ומותר ללוש בו לכתחלה אבל מ"מ צריך העיסה שימור ועכ"פ יש חשש חימוץ במקום מים והאליה רבה משיג עליו דממ"נ אם נתבטל לית בו חימוץ כלל ולא שייך במקום מים דהכל מתערב בהדי הדדי ומה"ט לח בלח אינו חוזר וניעור וכן הוא הסכמת האחרונים ולפ"ז יש לומר דהא ניחא בכל מי פירות אבל מים עם שמן פסקינן כרבנן דשמן שצף על יין אינו חיבור כמבואר ברמב"ם (בפי"ג מהל' שבת ובפ"ט מהל' טומאת אוכלין) עיין שבת (דף ה') א"כ שמן אינו מתערב אפילו עם יין שפיר שייך סברת הח"י דיש חשש חימוץ במקום מים והוה חמוץ גמור אפילו אם חיבץ מבואר (ברפ"ב מסכת טבול יום) בר"ש בברטנורה לא שמתערב השמן רק שאינו יכול להפרידה מן המקפה ומן החמיטה ע"ש:

ובזה ניחא הא דמבואר (בסי' תס"ג סעי' ב') ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח מותר והוא שלא יהיה בו מים והקשה הט"ז דהא פסקינן (בסי' תס"ב ס"ג) דהמים בטל ביין לפמ"ש לחלק בין יין לשמן ניחא ולא קשה ג"כ מה שהקשה הפרי מגדים שם דהא מלח שלנו ממים הוא ומחמיץ ומה חילוק יש בין מלח ובין מים לפמ"ש יש לחלוק שפיר דמים עם שמן אינו מתערב וגם אין ראי' דמעט מים אפילו אחד מאלף ממהרים להחמיץ דשאני שמן דאינו מתערב עם מים וחוששין למקום מים:

ולפ"ז נראה דיש מקום להקל בחטה שנמצאת [בתרעמזליך] שנעשה משומן ודבש ומים דבטל בששים כיון דפסקינן כדעת הרא"ש והטור דמי פירות מים הוה נוקשה ומ"ש מו"ח זצ"ל דדוקא מי פירות עם מים דהיינו כשהרוב מי פירות:

ומעט מים אבל כשרוב מים ומעט מי פירות הוה חמץ גמור הוא דבר ברור ומוכח כן מהא דאיתא בברכות פ' כיצד מברכין (דף ל"ז) ליקט מכלן כזית אם מצה הוא יצא ידי חובתו ואם חמץ חייב כרת דמעט מי פירות עם מים הוה חמץ גמור סימן תסה סעיף ב אין האשה שפה מורסן על בשרה אפילו יבש. והטעם הנה איתא בט"ז דחיישינן שמא ישאר קצת עליה בשעה שתשטף במים והקשה בט"ז מהא דמותר להתם החמין בכלי חמץ בפסח והנה לא זכיתי להבין קושייתו כלל דכאן אין האיסור בשביל הנאה רק האיסור שתעשה חמץ מן המורסן וצ"ע:

סימן תסו סעיף א לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות שהרוק מחמיץ:

והנה איתא ברמב"ם (בפ"ה מה' יסודי התורה) כתב בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקים אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה ה"ז מותר אפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורין שלא כדרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה מבואר דמותר בחולה שאין בו סכנה רטיה או מלוגמא מחמץ:

ולענ"ד היה נראה דהנה המשנה למלך האריך לפשוט דדעת הרמב"ם דאין באיסורין כי אם שני חלוקות האחת הוא האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו מלקות רק איסור תורה לשיטת הרמב"ם (פ"ח מה' מאכלות אסורות) ואין חילוק בנהנה בהן בין הוא כדרך הנאתן או לא אלא כל הנאות שוות דאין בהם מלקות ושרי בחולה שאין בו סכנה אף איסור תורה אם אין בו חיוב מלקות. ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם (בפ"א מהל' חמץ ומצה) כתב דאינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם קנה חמץ בפסח או חומצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם פסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה א"כ יש לומר דמתניתין דקתני לא ילעוס אדם