חידושי מהרא"ך חלק א צד

כמו שעשה עצמו] ותני בברייתא כי האי גונא דהיינו כששחט הגנב חייב כרת וכבר הארכתי במקום אחר עכ"פ העולה מהני מילי דאין לדמות מנחות למצה דמנחות כיון שמכוין להתיר אף אם נתחמץ לא עשה איסור דהמתעסק פטור אבל במצה אם לא היה שימור מעיקרא אם נתחמץ אף שמתכוין למצוה ולדבר היתר מ"מ יעשה איסור באכילה דמתעסק בחלבים חייב:

מכל מקום פשיטא דסוגיא מוכח דעיקר הוא, נגד חשש חימוץ ולא שיהיה נצרך שימור לשם מצה כשיטת הרי"ף והרמב"ם:

ועדיין חל עליו חובת ביאור להפוסקים דסברי דצריך לאפות לשם מצות מצה כפשטא דסוגיא דאין יוצאין בחלת תודה והנה שם בסוגיא פליגי רבה ור"י רבה אמר דלכך אינו יוצא בחלת תודה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח פירש"י כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ר"י אומר אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יוצאה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה פירש"י אע"ג דלא נשחט עליהן הזבח ועכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראוי למצוה איתכוין ואית ליה לר"י הא דרשה דרבה דבעינן שימור לשם מצה ואההוא קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעי שימור לשם מצה כל שבעה וכן הוא בתוס' שם דבעינן שתהא משתמרת לשם שבעה ולפ"ז לרבה סגי אם מתכוין לשם מצה של מצוה דהיינו בערב תאכלו מצות ולר"י לא מהני רק שתכוין לשם מצה של שבעת ימים ונראה דאף דר"י פליג על רבה וסובר דאף אם מכוין לשם מצה של מצוה בערב תאכלו מצות לא מהני רק דצריך להתכוין לשם שבעה אבל רבה לא מוכח דפליג אר"י יסבור דצריך דוקא לכוין לשם מצה של מצוה ולא סגי אם מכוין לשם שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כותבי זאת ראיתי בשלחן ערוך של הרב הגאון הצדיק שניאור זלמן זצ"ל שכתב (בסי' תנ"ג) אין אדם יוצא י"ח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם פסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה וי"א לשם בערב תאכלו מצות וי"א לשם מצות ז' ימים תאכלו מצות דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי פסח יוצא בה וכן עיקר ונראה מדבריו דאם מתכוין לשם מצות בערב תאכלו מצות בודאי דיוצא ולענ"ד נראה להיפך דלרב יוסף לא יצא אם אינו מתכוין לשם מצה של שבעה ורבה לא מוכח דפליג על זה ולזה נראה דלכתחלה צריך לכוין שניהם דהיינו לשם מצות בערב תאכלו מצות ולשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות:

והנה איתא במ"א (ס"ק א') מוטב שיעשה ע"י קטן עיין יבמות (דף ק"ד) וכוונתו דשם מבואר דאי לאו הקרא היה הקטן חולץ והקטנה נחלצת מוכח דקטן יש לו כוונה כשעומד על גביו ולפמ"ש הח"צ בתשובה (סי' א') דכוונת חליצה לא הוה כעין כוונת מצות בכל מקום רק כוונת קנין שמתכוונת לקנות עצמה ולזה אי לאו קרא הו"א דקטנה חולצת דתוס' בסנהדרין (דף ס"ח ע"ב) ד"ה קטן כתבו הכי דאיכא דעת אחרת מקנה קונה מן התורה ליכא ראיה דקטן עדיף כיון שאין צריך שום כונה כלל אך במקום אחר כתבתי דאף אי אמרינן דחליצה א"צ כוונת מצות רק כוונת קנין ובדעת אחרת מקנה קונה מדאורייתא מ"מ הקשו תוס' שפיר ובפנ"י הקשה על שיטת הש"ך דסובר דקטן יש לו דעת ויש לו זכיה מדאורייתא אפילו בלא דעת אחרת מקנה מהא דאיתא בגיטין (דף ל"ט) גר שמת ובזבז ישראל נכסיו והיו בהן עבדים גדולים וקטנים הקטנים כל המחזיק בהן זכה מסתמא קתני דוקא גדולים זכו בעצמן ולא הקטנים דאף שיש להן דעת:

ולעניד נראה דהנה מבואר חולין (דף י"ב) דקטן אין לו מחשבה אפילו אם אמר שמכוין אבל מחשבתו ניכר בתוך המעשה מהני ומעשה גמור מהני אפילו בלא אמירה מדאורייתא כמבואר במשנה למלך (פ"א מה' פסולי המוקדשין) וכיון דקנין צריך כוונה ס"ל להש"ך במקום דעושה מעשה דהיינו משיכה או הגבהה חזינן דרוצה שיהיה שלו הוה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומהני לדידיה מדאורייתא אבל בעבדים אינן עושין מעשה כלל שיהיה ניכר מחשבתן מתוך מעשה ולא מהני ושפיר דאינו קני עצמו ושיטת תוס' דדוקא בדעת אחרת מהני [לא כסברת הש"ך בסברתם] כשיש מחשבה וס"ל דמשיכה לא הוה מעשה גמור דליהני בלא דעת אחרת מקנה אותו ולזה בכל הקנינים מהני דעת אחרת דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה כל דהוא אבל בחליצה לא ניכר מתוך מעשה כלל שכוונתה לקנות לעצמה כמ"ש תוס' יבמות (דף ד' ע"ב) ד"ה והא אמרו דחליצה לא הוה מחשבתו ניכרת מתוך מעשה ויפה הקשה ותירצו דכשאחרים עע"ג מהני המחשבה בקטן וראיית המ"א נכונה:

סעיף ג אני מבטל אותם עיין ט"ז (ס"ק ג') נוהגים לומר בלשון הפרורים יהיה הפקר והמ"א (ס"ק ב') טרח ליישב המנהג דאם אמר הפרורין הפקר ג"כ מהני והח"י כתב בחנם טרח דאף דש"ס גיטין (דף ל"ב) מדמי לשון הרי הוא הקדש דומה והרי הוא בטל דלא מהני מ"מ לענין זה יש חילוק דאם אמר הגט בטל לא מהני ואם אמר ככר זה הקדש מהני הנה הא דכתב בפשיטות דככר זה הקדש מהני הוא מסוגיית הש"ס נדרים (דף ל"ד) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה ואכלה מעל לפי כולה והרא"ש כתב אע"ג דמדמה ליה להקדש בהאי לישנא לא דמי לגמרי להקדש דאילו בהקדש אי אמר ככר זה הקדש מעל כדאיתא בפרק אין בין המודר (דף ל"ד ע"ב) ואם אמר גט זה חרס לא אמר כלום והתוס' הניחו בתימא דאמאי ככר זה הקדש מהני וגט זה בטיל לא אמר כלום:

ולענ"ד היה נראה ליישב עפ"י דברי הר"ן שכתב על הא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה אמאי נקיט רבא האי דינא על ככר של הפקר ולא נקט ליה בככר שלו משום דכי האי גוונא לא מעל בנטלה לאכלה משום דעיקר ברייתא קאי והשתא נמי ברשותיה קאי ואין מעילה בהקדש רק כשיצא מרשות לרשות מש"ה נקט ככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום מש"ה כי אמר ככר זה הקדש חייל והקדש זה לא קנה מעולם דאע"ג דד' אמות קונה לו בכל מקום הכא שאני כיון דאמר ככר זו הקדש גלי דעתיה דלהקדש ניחא ליה למקניא ולדידיה לא ניחא ומצי למעבד הכא דהוה כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ע"ש והש"ך (בסי' רמ"ט) כתב דהמגביה מציאה לחבירו אפילו לא אמר כלום אם מודה שהיה כוונתו לכך קנה חבירו ולפ"ז ניחא דהקדש הוה לישנא דמפרע כמו חרס בטל רק דמהני כיון דאמר ככר זה הקדש מודה הוא שלא זכה הככר עבורו רק עבור ההקדש וזכה ההקדש והככר דסגי במחשבה כמו המגביה מציאה לחבירו והוא הקדש באמת למפרע משעה שחשב לזכות עבור ההקדש ועכשיו מודה שזכה ההקדש בככר אבל להקדיש דבר שלו אם אמר זה הקדש לא מהני כמו גט זה בטל והתוס' אזלי לשיטתם בנדרים (דף ל"ד) דמתרצי קושיית הר"ן באופן אחר ע"ש היוצא מזה דדעת התוס' ככר זה הקדש לא מהני עפ"י דברי הר"ן א"צ לומר כסברת הרא"ש א"כ שפיר טרח המ"א ליישב המנהג ולא כאשר חשב הח"י דבחנם טרחו האחרונים:

סימן תסב הנה איתא במ"א (ס"ק א') שהביא בשם הש"ג (דף רל"ח)