חידושי מהרא"ך חלק א צג

כיון דמכוין למצוה אחרת לשם זבח נמצא זכינו לדין דדעת הרי"ף והרמב"ם דצריך שימור מעיקרא מן חשש חימוץ ולא שיהיה נצרך לשם מצה ודעת השאלתות דצריך שימור מחשש חימוץ רק דסגי בשימור משעת לישה כדחיית הש"ס לראית רבא וכן הוא שיטת הירושלמי הובא בתוס' ביצה (דף ג') דיליף דמלאכת יו"ט לא הותרו רק משעת לישה וכ"כ הפר"ח (סי' תנ"ג) דירושלמי חולק על רבא וסובר כסוגיית הש"ס דילן מו"ח הגאון זצ"ל הביא ראיה מירושלמי דישראל אכלו מצות ממה שתגרי ישמעאלים הביאו ע"כ דבדיעבד א"צ שימור מעיקרא דלא כפר"ח (סי' הנ"ל) ובאמת דהירושלמי סובר דא"צ שימור מעיקרא כמו דכתב הפר"ח בעצמו ושיטת רב צדוק כהן דצריך שימור לשם מצה וסגי אם מכוין באפיה ולפ"ז מנהגן של ישראל תורה דלענין חשש חימוץ בטחינה סגי בעע"ג דממ"נ אי סברינן דצריך שימור מעיקרא א"צ שימור לשם מצה ואי צריך שימור לשם מצה לא צריך שימור מעיקרא רק דסגי בשימור משעת אפיה וכל מה שכתבתי הוא להלכה אבל למעשה חלילה להקל נגד דעת הרשב"א דעכ"פ משעת הלישה לא יהיה נעשה ע"י מי שאינו בר מצוה אפילו בישראל עע"ג וגם אפילו היה השמור משעת לישה אם לא שמר משעת אפיה אין יוצאין כן מבואר בתוס' חולין (דף ד') ד"ה מצת כותי אך בישראל אם נילושו בכוונת שימור גם אם האפיה היה בסתם נראה דמסתמא לשמור עמדו ומה שהקשה המהרש"א בפסחים (דף מ') דמאי במצה אמר רבא דשרי ללתות ובמנחות אין לותתין בין הכא ובין הכא לית במקום זריזין:

ונלענ"ד דאחר שנבין מדוע במצה סובר רבא דצריך שימור מעיקרא ובמנחות לא מצינו בש"ס שיהיה צריך שימור מעיקרא רק משעת לישה כמבואר במנחות (דף נ"ג) בעי מיניה רב פרידא מר' אמי מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות אמר ליה בגופה כתיב מצה תהיה החיי' פירש"י כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשומרם שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (דף מ') וע"כ דקושיית הש"ס מנ"ל דמשמרן שלא יחמיצו דהיינו שצריך לעסוק כל שעה ואי לא עביד הכי אע"ג דשפיר חזי בשעת אפיה שלא החמיצה עדיין לא מהני וקאמר דנלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות דצריך דוקא שמירה לענין כזית מצה ולא סמכינן על מראות עינינו שלא נעשה כקרני חגבים והכספת פנים אמר ליה בגופיה כתיב מצה תהי' עכ"פ מבואר דא"צ שימור מעיקרא מ"ש מצה ממנחות ונראה דהנה הא דהקפידה התורה לא הקפיד נגד הלאו כל שאור וכל דבש לא תקטירו דהיינו הקרבת חמץ כי שם סמכינן על מראות עינינו כשלא החמיץ רק עיקר קפידת התורה על לאו לא תעשה חמץ ולא תאפה שלא נסמוך על מראות עינינו רק שצריך לשומרה ומבואר במנחות (דף נ"ז) דאי מדת היבש לא נתקדשה אינו עובר בלחם הפנים על לא תעשה ולא, תאפה ולזה שפיר דלא הקפידה התורה על שימור מעיקרא דאם נעשה חמץ קודם המדידה בעשרון של קודש קודם הלישה לא נתקדשה בכלי שרת כלל דאין כלי שרת מקדש רק דבר הראוי להם וכיון דלא נתקדש לא עבר כלל וכיון דלא הוזקקה התורה לשימור דמעיקרא אין לותתין אבל במצה עיקר קפידת הקרא שיאכל כזית מצה משומרת וצריך שימור מעיקרא וכיון דהתורה זוקק לשימור מעיקרא מותר ללתות כיון דצריך שימור כנ"ל:

הנה מש"ס הנזכר ראיה ברורה לדעת הפוסקים דסברי ושמרתם את המצות הוא נגד חשש חימוץ ולא לשם מצוה דעיקר אבעיא דר"פ דמנ"ל דצריך שימור מחשש חימוץ לעסוק בבצק כל שעה ורצה ללמוד מצה ואם נאמר דבמצה צריך שימור לשם מצה א"א לפשוט ממצה למנחות דצריך לעסוק בבצק כל שעה וצריך לומר דסברי דסוגיית הש"ס במנחות (דף נ"ז) הוא כסברת רבא דצריך שימור מחשש חימוץ והם פסקו כסוגיית הש"ס דברייתות מלחמי תודה ורקיקי נזיר ובלא זה קשה דאיך אפשר ללמוד ממצה לענין מנחות דבאמת צריך להבין דעת הפוסקים דעיקר שימור הוא נגד חשש החימוץ ולא שיצטרך לשם מצה וקשה דאיך לענין אכילה שהוא בכרת לא יצטרך שמירה וסמכינן על סימנין ונגד המצוה לא נסמוך על הסימנין ויצטרך שמירה וכן הוא במנחות (דף מ') השתא חמץ בפסח ויוה"כ בכרת סמכינן אדיסקי עשה בעלמא לא כ"ש וצריך לומר דהקפידה התורה יותר בעת קיום המצוה שלא יעשה עבירה שיאכל חמץ ולא יקיים המצוה גם כן אבל אם לא היה עושה איסור רק נגד קיום מצוה לבד הוא נגד הסברא אשר התורה יחמיר לענין קיום מצוה יותר מחשש איסור שיש בו כרת כנ"ל. והנה במנחות (דף נ"ז) אף אם לש בחמץ ואינו עושה מצות המנחה מ"מ עבירה לא עבר דהנה בגיטין (דף נ"ה) אמרינן העיד ר"ל בן גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים דמכפרת אמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין פרש"י שאכלו חולין בעזרה וקשה לכאורה דהא גם על הקרבה שייך לומר שלא יהיו כהנים עצבין שהקריבו חולין בעזרה ואין איסור יותר באכילת חולין בעזרה מהקרבה ונמצא דעת הרבה ראשונים דסברי דאכילת איסור בעזרה אין רק מדרבנן והקרבת חולין בעזרה הוא מדאורייתא אך דעת רש"י מוכרח דאי מטעם שלא יהיו כהנים עצבין שהקריבו חולין בעזרה גם בעולה היה לחכמים להכשיר אך הוא גופיה טעמא בעי ונראה דעל הקרבת חולין בעזרה לא חששו כל כך דכבר כתבו תוס' שבת בפ' כלל גדול (דף ע"ב) ד"ה ומתכוין דהגביה לתלוש ובכריתות (דף י"ט) דאם מתכוין להתיר ונעשה איסור דפטור דמתעסק פטור בכל התורה כולה ולזה לא חיישינן שיהיו הכהנים עצבין על הקרבה כיון דמתעסק פטור אבל לענין אכילה המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה חששו ולפ"ז לא תקנו חכמים שיהיה מכפרת רק כשגזל בהמה והקריבה ולא נודעה עד שאכלו הכהנים דמתכפרת אבל אם נודעה קודם אכילה אין חילוק בין חטאת לעולה ולזה הקשה הש"ס מה דגנב והקדיש וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ד' וה' ותני עלה בחוץ כהאי גונא עונש כרת לאו אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה דהא קמ"ל דהראוי לפתח אוהל מועד חייב אבל כשאינו ראוי לבוא לאוהל מועד אמאי חייב וקשה דהא תיקנו חכמים שמכפרת וראוי לבא לאוהל מועד ורש"י כתב אי מדאורייתא לא חזיא אינו ראוי לבא לאוהל מועד כי ס"ל דקנין דרבנן לא מהני שיהיה מדאורייתא אך תוס' בד"ה אוקמוה רבנן ברשותו כי היכא דליחייב עלה פ"ה דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דשחט אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהיו כהנים עצבין ממילא השוחט בחוץ אלמא דס"ל כיון דמדרבנן מכפרת קרינן ביה ראוי לבא לאוהל מועד א"כ דקארי לה מאי קארי בדברינו א"ש דאף ראוי לבא לאוהל מועד מדרבנן חייב מ"מ הקשה הש"ס שפיר כיון דעיקר תקנת חכמים שלא יהיו כהנים עצבין שאכלו חולין בעזרה א"כ דאוקמוה ברשותיה אם גזל והקריב ואכלו כהנים מכפרת כיון דלא נודעה עד אחר אכילה למפרע הוא שלו א"כ בשעת הקרבה לא היה עדיין ראוי לבא לאוהל מועד כי אם נתודע קודם אכילה אף שנזרק הדם לא מהני ותירצו הש"ס דאוקמיה ברשותיה משעת הקדשה דהיינו אף קודם אכילת הכהנים ופירש"י מטעם קנס שיתחייב כרת דהיינו אם גנב בהמה והקדישה ושחטה בחוץ הפקירו החכמים הגזילה ונעשית שלו שיתחייב כרת מטעם קנס הא דדחיק ליה לתוס' הנ"ל גיטין (דף נ"ה) דמיירי כששחט הגנב בעצמו לא מיירי ששחט אחר לא היה לרש"י לדחוק דהא קתני במתניתין ואח"כ טבח ומכר פטור מד' וה' וחיוב דטביחה ומכירה הוא דוקא כששחט הגנב בעצמו [ושליחות נתרבה דהוה