חידושי מהרא"ך חלק א צב

יוצאה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ואין אדם יוצא במצה שלש מי שאינו בר י"ג שנים אפילו כשישראל עומד על גביו ע"ש:

והנה דעת הרי"ף דבעינן שימור משעת קצירה יש מקום ספק אי בעינן שיהיה שימור לשם מצוה או לא ואי מהני בחש"ו בגדול עע"ג ומרשב"א בפירוש דצריך כתיב כי מצה של מצוה צריכה שימור לשם מצה בין שימור דלישה בין שימור דמעידן קצירה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והט"ז תפס בפשיטות דשימור דטחינה אינה רק משום חשש חימוץ ומהני עע"ג והעיד דכן נוהגין ובאמת צריך טעמא לחלק בין שימור דטחינה וקצירה בין שימור דלישה:

ונראה לענ"ד דכיון דשיטת הרי"ף הוא בפירוש דעיקר השמירה מחשש חמץ וכן הרמב"ם (בפ"ח מה' חמץ ומצה הל' ט') כתב ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותו מכל צד חמץ מבואר דעיקר השמירה לענין חמץ וכן הוא דעת השאלתות דכתב אי נמי לשה לעיסה חש"ו דלאו בני שימור נינהו אע"פ דאפי' ישראל בר דיעה ועביד בהו שימור בשעת אפיה לא נפיק ידי חובתו א"כ פסול בחש"ו מטעם דלאו בני שימור נינהו ולא מטעם דלאו בני כוונה נינהו ונראה דהנה בפ' כל שעה (דף מ') פליגי דרבא סובר דחיובא דקרא ושמרתם את המצות מעיקרא משמע משעת קצירה דשימור דלישה לא הוה שימור דאמר"ה בציקות של כותים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עביד בהו שימור ליעבד ליה שימור מאפיה ואילך אלא לאו ש"מ שימור מעיקרא בעינן ממאי דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עביד להו שימור פרש"י משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת היא צריכה שימור ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכו כו' כי מהפיכתו הפיכו לשם מצה [והרי"ף כתב כלומר הזהרו בהו שלא יבא עליהן מים נראה דא"צ שימור לשם מצוה רק נגד חשש חימוץ] אלמא קסבר שימור מעיקרא בעינן וצריך להבין מדוע סובר רבא דאי אין צריך שימור מעיקרא דסגי בשימור דאפיה והש"ס דאף דאין צריך שימור מתחלתו מ"מ צריך שיור דלישה ובאיזה סברא פליגי:

ונראה דהנה בהא דאמר רב הונא בציקות של אחרים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י שמכיר בהן שלא חמצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכספת פנים והנה במאי דכתיב ושמרתם את המצות יש לפרש שני פירושים אחד דהתורה צותה לשמור מן חשש חימוץ ולא לסמוך על הסימנים דקרני חגבים והכספת פנים כמו דסמכינן לענין אכילה ולפ"ז צריך שימור מעיקרא כיון דלא סמכינן אסימנים שלא נתחמץ אבל שיהיה צריך שימור לשם מצוה לא מצינו דהקפיד התורה או דנפרש דהתורה לא הקפיד שלא נסמוך לצאת ידי מצה על הסימנים דשפיר סמכינן כמו דסמכינן לענין היתר אכילה רק דצריך לכוין לשם מצוה אך אי צריך שימור לשם מצוה ונגד חשש חימוץ סמכינן על הסימנים סגי בשימור דאפיה דהיינו שיאפה לשם מצה דכיון דעיקר מה שנעשה לחם לצאת בו הוא באפיה וסגי כשמכוין לשם מצה וכן הוא שיטת רב צדוק כהן שכתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא נשמרת לשם מצה ועוד נראה ראיה ברורה דהנה (בפ"ק דחלה) איתא עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ויוצאין בה ידי מצה אם, אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בתלה ואין אדם יוצא בה, ידי מצה ופירש הרמב"ם דעיקר חלה בכוונתו אם מתכוין להאכילה לכלבים או לזולתם ממנו חיות ושלא יאכל ממנה שום אדם אינה חייבת בחלה למאמר הש"י באכלכם מלחם הארץ ואינו יוצא ידי חובתו בפסח ואם חשוב בשעת הלישה בין על אכילת כלבים ובין על אכילת בני אדם נתחייבה אותו עיסה במה שהיא חייבת כל העיסות ויוצאין בה וכן הוא בש"ע (סי' תנ"ד) וקשה דמאי מהני מחשבתו שהיה לצורך אכילת אדם לבד דהא צריך שימור לשם מצה אלא ודאי דהכוונה לענין מצה סגי משעת אפיה ולזה אם העיסה נילושה לצורך אכילת אדם חייבת בחלה ואם אפה אותו לשם מצה יוצא בה:

ולפ"ז הוכיח רבא דהא ושמרתם הוא נגד חשש חימוץ דהיינו שלא נסמוך על הסימנים קרני חגבים והכספת פנים וממילא הוצרך שימור מעיקרא דאי אמרינן דהתורה לא הקפידה על חשש חימוץ רק דצריך כונה לשם מצה א"כ היה סגי בשימור דאפיה ואמאי אמר רב הונא דבציקות של אחרים מותרים ואין אדם יוצא בה כיון דמותרין רק דצריך שימור לשם מצה ליעבד בהו שימור משעת אפיה ודחה הש"ס דנהי דהקפידה התורה נגד חשש חימוץ שלא נסמוך על הסימנים ולא שיהיה צריך שימור לשם מצה מ"מ אין צריך שימור נגד חשש חימוץ מעיקרא רק משעת לישה דמצויה לבוא לידי חמץ בשעת נתינת מים לקמח אבל שימור דמעיקרא דאינו מצוי שיבא לידי חימוץ לא הקפידה התורה ואזלינן בתר רובא דחטין דלא נתחמצו וא"צ שימור:

א"כ ברייתות דקתני דאין יוצאין בחלות תודה ורקיקי נזיר משום דלא נעשה שימור לשם מצות מצה סוברין דעיקר קפידת הקרא נגד חשש חימוץ רק שיהיה משתמרת לשם מצה סגי בשעת אפיה והרי"ף פסק דצריך שימור מעיקרא נגד חשש חימוץ דחה הסוגית הש"ס דאין יוצאין בחלת תודה מטעם דלא הוה שימור לשם מצה ופסק כרבא דא"כ כלל שימור לשם מצה רק נגד חשש חימוץ דסוגיית הש"ס דפסול בחלת תודה ורקיקי נזיר מטעם דלא נעשה לשם מצה הוא למאן דסובר דחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון דאי לאו הכי היה פסול מטעם דבעינן מושבות שיהיו נאכלין בכל מקומות מושבותיכם והוא כר"מ דסובר דקריבין אבל לחכמים ור"ש דסברי בזבחים (דף קי"ד) דאין קריבין בבמות אין יוצאין בחלות התודה דלא קרינן בהו בכל מושבותיכם [וקשה לי על הרמב"ם שהביא הטעם דאין יוצאין בלחמי תודה (בפ"ו מה' חמץ ומצה) ומטעם דלא היה שימור לשם מצוה והש"ס צריך להאי טעמא לר"מ דסובר דלחמי תודה ורקיקי נזיר קריבין היה בנוב וגבעון אבל לחכמים ור"ש דסברי דאין קריבין פסול מטעם דבעינן בכל מושבותיכם וביותר קשה לשיטת התוס' פסחים (דף ל"ו) דסברי בזה"ז אין יוצאין בלחמי תודה ורקיקי נזיר מטעם מושבותיכם והברייתות דממעטינן חלות תודה מטעם דלא נעשה לשם מצה הוא בזמן נוב וגבעון והרמב"ם לא הביא בהלכות בית הבחירה כל הסוגית הש"ס מה נקרב בגבעון ונוב והטעם כיון דפסקינן כיון שנבנה בהמ"ק שיב"ב נאסרו כל המקומות לדורי דורות ואין נ"מ מה דהוה הוה]:

ועוד נראה דהנה הרמב"ם פסק דשימור הוא נגד חשש חימוץ והביא דבלחמי תודה אינו יוצא דלא נעשה לשם מצה ופסק תרוייהו דצריך שימור נגד חשש חימוץ דלא נסמוך על הסימנים דקרני חגבים ופסק דצריך שימור לשם מצה והוא דלא כדברינו דמאן דפסק דצריך שימור נגד חשש החימוץ א"צ שימור לשם מצה ולמאן דבעי שימור לשם מצה אין צריך שימור נגד חשש חימוץ ולזה נראה דהרמב"ם פסק כדעת הרי"ף דצריך שימור מעיקרא וא"צ שיהיה נעשה לשם מצה כלל או דמסתמא לשמה קיימא כיון דהיה שימור מעיקרא כמו בקדשים המבואר בזבחים (דף ב') והא דפסיל בברייתא בלחמי תודה ורקיקי נזיר משום דלא נעשה לשם מצה הוא עפ"י מה שכתב הר"ן (בפ"ג דר"ה) דדוקא התוקע לשיר יצא שהוא חול ואין כוונתו בו כוונה אבל מי שמכוין תקיעתו למצוה אחת לחנוך התינוקות אין תקיעתו עולה למצוה אחרת ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בריש זבחים דמינה ומחריב דלא בת מינה לא מחריב בה א"כ נהי דא"צ כוונה לשם מצה מ"מ פסול