חידושי מהרא"ך חלק א ט

המיתה פטור מתפלין אך במהריט"ץ ז"ל היה המעשה שמת בנו ביום ונקבר בלילה היה מניח תפלין ביום המחרת נראה דהדין עמו דהנה באבילות פסקינן דמקצת היום ככולו ויש דעות בין הראשונים הובא בטור (סי' שנ"ה) יש שסברו דמקצת ליל שביעי הוא ככולו וכן סובר (הר"ן והרמב"ן בפ' הישן) דלכך סברו הרמב"ם והרי"ף דיום השני חייב תיכף בתחלת היום כיון דלא הניח תפלין בליל השני הוה לענין תפלין מקצת היום ע"ש. וכבר כתבנו לעיל בישוב דבריהם יש שפסקו דצריך דוקא מקצת היום ולא בלילה וכן פסקינן בש"ע דדוקא מקצת היום ולא מקצת הלילה ונראה הטעם דהנה מאן דסובר דאבילות יום ראשון מדאורייתא כתב הרמב"ם מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון לבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר שבעה ימים אינו דין תורה אע"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים נתנה התורה ונתחדש הלכה ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבילות ושבעת ימי המשתה. והנה למאן דסובר דאנינות לילה מדאורייתא גם אבילות הלילה מדאורייתא והנה בקדשים הלילה הולך אחר היום כמו שדרש ר' שמעון בן פזי בחולין (דף פ"ג) ופרש"י דכתיב ביום קרבנו יאכל ולא יניח ממנו עד בוקר אלמא לילה של שחרית קרי יום קרבנו א"כ כאשר אנו לומדים אבילות מאנינות הלילה שלאחריו שייך ליום המיתה ואי אפשר לומר שיהיה נחשב למקצת יום השני ואפילו לפסק הלכתא דאנינות הלילה מדרבנן כיון דלענין אנינות נחשב הלילה ליום שלפניו אי אפשר לומר שיהיה מקצת הלילה נחשב ליום השני:

והנה הפוסקים דפסקו דאבילות אינו רק מדרבנן ואנינות לחוד ואבילות לחוד מ"מ סמכו על אנינות הנהוג בקדשים כמבואר בתוס' בברכות (דף ט"ז) א"כ באבילות לא מיבעיא ליום ראשון כיון דלענין אנינות הלילה הולך אחר היום שלפניו לענין אבילות ג"כ הלילה הולך אחר היום שלפניו ובשאר ימים יש פלוגתא הסוברים דלא אמרינן מקצת הלילה כמקצת היום סברי דכל ענין אבילות סמכו על אנינות ותמיד הלילה הולך אחר היום והסוברים דביום השביעי מקצת הלילה כיום שלאחריו כיון שאין בו אנינות הלילה הולך אחר היום שלאחריו:

ולפ"ז כיון במעשה דמהרי"ט צהלון שמת ביום ונקבר בלילה דלענין אנינות הלילה הולך אחר היום שלפניו שפיר עביד המהרי"ט ז"ל שהניח תפלין ולא מטעם ביום הקבורה בלא יום המיתה חייב כיון שאינו רק מדרבנן רק כיון דיום שלאחר הלילה הוא יום השני:

ובזה מתורץ אמאי מקשה הירושלמי לר' יהושע דסובר דאבל אינו מניח תפלין ביום השני ג"כ צריכה למימר שמתו מוטל לפניו דהיה אפשר לומר דמשנה אתי לאשמעינן כשמתו מוטל לפניו בלילה פטור מק"ש ותפלה של ערבית ואם מונח עד יום המחרת פטור מתפלין ג"כ אבל אם נקבר בלילה הלילה הולך אחר היום שלפניו חייב בתפלין ביום המחרת לר"י דסובר דגם ביום השני פטור מקשה שפיר דגם אם נקבר בלילה ויום שלאחר הלילה הוה יום השני הוא ג"כ פטור:

ולפ"ז נראה דאם נקבר ביום פטור מתפלין כיון דיום הקבורה הוא אונן מדרבנן ואינו אוכל בקדשים גם בתפלין פטור ולא גרע מיום השמועה ואם מת ביום ונקבר בלילה כיון שהיה אונן בלילה והלילה הולך אחר היום חייב ביום המחרת להניח תפלין בברכה כמו שעשה המהריט"ץ ז"ל ואם מת בלילה ונקבר בלילה פטור ביום המחרת כי הוא אונן ביום המחרת כיון דלענין היום הלילה הולך אחר היום ולא היה ביום שלפניו אונן וביחזקאל מתה אשתו בערב ומסתמא נקברה בערב כי אין מלינין את המת רק לכבודו ויחזקאל צוה הש"י שלא לסופדה ולא לבכותה ואמר לו הש"י פארך חבוש עליך ולא לאחר כן נראה בעיני להלכה למעשה:

ה' יצילני משגיאות ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:

הלכות ברכות סימן נג סעיף יט אפילו יחיד יכול לעכב. עיין במ"א (ס"ק כ') מה שכתב בשם הלבוש דעכשיו הולכין אחר רוב פורעי המס אפילו פסולי קורבה ביניהם עכ"ל:

לכאורה צריך לעיין אם הולכין אחר הרוב מנין דהיינו רוב דעות מפורעי מס אף שאינו רוב מס מהם רק רוב המס הוא מהמעוטים או שצריך שיהיה רוב דעות פורעי מס וגם רוב המם יהיה מהם כבר עמדו האחרונים בחקירה זו אם הרוב מנין אינו רוב הבנין הולכין אחר הרוב המנין או שצריך להיות רוב מנין ורוב בנין (מ"ת צ"ל סי' א' וסי' כ"ט) נראה דעיקר לילך אחר הרוב מנין אף שאינם רוב בנין רק במקום שיש תקנה שצריך להיות שני רובים רוב מנין ורוב בנין ומהרשד"ם (בת' סי' ל"ו אות ת') שהביא המ"א דלא אזלינן בתר רוב מנין כשאינו רוב בנין ומביא ראיה מה דב"ש עשו כדבריהם אי לא עשו דב"ה רובא ומאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא דכי הדרי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ולזה יש לנו לומר שמה שאמרה תורה אחרי רבים היינו אחר רוב מנין כשהם שנים ולא לילך אחר רוב מנין כשהוא נגד רוב הבנין והסמ"ע (בסי' קס"ג ס"ק י"ג) כתב דרוב מנין נגד רוב בנין לא אזלינן בתר רוב מנין דאין רוב המנין יכול להכריע על רוב בנין וכמו כן אין רוב בנין יכול להכריע על רוב מנין ונראה דספיקא הוא:

ולכאורה היה נראה דאם לא עשו ב"ש כדבריהם כיון דב"ה רובא נינהו מוכח דאזלינן בתר רוב מנין נגד רוב נין רק תוס' ביבמות (דף י"ד ע"א) ד"ה לא עשו כתבו דמוכת בשמעתין דעשו אך נראה להאי לשנא דעשו כדבריהם היה קודם שיצא בת קול ולאחר שיצא בת קול לא עשו הקשה תוס' דאנן פסקינן כבית הלל מטעם הבת קול ולא קי"ל כר"א אף שיצא בת קול דהלכה כמותו ותירצו משום דבת קול דה"א לא יצאו אלא לכבוד ועוד תירצו דהא בת קול שהיתה נגד הרבים דרבנן הוה רובא ודאי דאין הלכה אבל בת קול דב"ה קיימא לן משום דב"ה הוה רובא אלא דב"ש מחדדי טפי א"כ הדבר תלוי בזה לתירוץ הראשון שבת קול דב"ה כיון שלא יצאו לכבודם יש לומר דלא אזלינן בתר רוב מנין נגד רוב בנין אבל לתירוצא בתראי דלכך אזלינן בתר בת קול דב"ה דקרא מסייע אחרי רבים להטות רק דב"ש מחדדי טפי א"כ הבת קול הכריע דאזלינן בתר רוב מנין אף נגד רוב בנין והוה ספיקא אי אזלינן בתר רוב מנין נג רוב בנין:

אך לכאורה היה נראה להביא ראיה דאזלינן בתר רוב מנין דכתיב אחרי רבים להטות ולא תהיה אתרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות ופרשו חכז"ל שאין חולקין על מופלא שבב"ד ולזה מתחילין בדיני נפשות מן הצד אבל מ"מ הדין דאזלינן בתר רוב היה להם לפרש לא תענה על ריב לנטות דאין הולכין אחר הרוב כיון שהוא מופלא שבסנהדרין והוא רוב בנין אלא ודאי דאזלינן בתר רוב מנין גם כשהוא נגד רוב בנין והא דכתב הרא"ש בתשובה כיון שהחרם הוא לצורך ממון הולכים אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות הנותנים מועט יגזרו חרם על עשירים כפי דעתם אין טעמו דלא אזלינן בתר רוב מנין נגד רוב בנין:

הלכות נשיאות כפים סימן קכח ואלה דברי נכד הרב המחבר הרב המה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י:

סעיף מ כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפי' לקרות בתורה ראשון ואפי' גרשה או מתה פסול עד שידיר הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם:

והנה איתא בש"ס גיטין (דף ל"ה ע"ב) תנן הנושא נשים