חידושי מהרא"ך חלק א פט

בהן כדי חיוב חלה מתחלה בענין צירוף סל לפרוש אחת על כולן אבל היכא דיש שיעור לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה ובדברינו ניחא בתרומה כיון שיש לפנינו חטין ממורחין והן בחזקת טבל כשמפריש תרומה ניכר אשר התרומה מתיר השיריים אבל בחלה נהי דמונח לפנינו שיעור חלה מ"מ לא ידעינן אם נילושו יחד ולא מינכר האיסור טבל אשר יהיה ניכר שהחלה מתיר השיריים ולזה צריך רש"י ורי"ף צירוף סל ותוס' סברו כיון דמונח לפנינו שיעור חלה וצריך שיהיו נוגעים זה לזה מן המוקף הוא בחזקת אשר נילוש יחד ואין צריך צירוף סל ומינכר השיריים מתיר אבל כשאין שיעור חלה לפנינו לא מינכר האיסור כלל ואינו ניכר אם הראשית מתיר השיריים שפיר כתב הט"ז דצריך צירוף סל בחלת ארץ ישראל ולפי זה בחלת חוץ לארץ א"צ שיהיה שיריים ניכרים לשיטתו ולא היה מהצורך רק לשייר רק כדי החלה כדעת הב"ח וכן כתבו תוס' בברכות (דף כ"ז) דלרש"י א"צ לשייר רק כדי החלה:

דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין זה והנה הרי"ף ז"ל כתב רבה דאמר דאמרינן הואיל כר"א דס"ל שמוזהרין על חמץ של חלה משום בל יראה הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותמה הר"ן ז"ל שהרי טובת הנאה ממון וכיון שכן אפשר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טעמיה משום דטובת הנאה ממון ולא משום הואיל דאי בעי מיתשיל עליה. ונראה לתרץ דהנה בשבת (דף ד') בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו תוס' ד"ה קודם שיבא לידי האיסור סקילה וא"ת מה בעיא הוא זה אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו ותירץ ריב"א דאם לא הותרו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים כיון הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרו ליה למעבד פסח ע"ש:

והנה החלה טמאה דאינו רשאי לשרפו גם לא להאכילה לכלבים מהכלל דבכל מיני ביעור אסור ביו"ט דחשיב כשריפה ואין שורפין קדשים ביו"ט כמו שפירש"י ז"ל:

א"כ קשה הא דקאמר בגמ' דר"א סובר טובת הנאה ממון הא כיון שלאחר שנתחמץ יהיה אסור לו לבערו ויהיה אונס א"כ לא יעבור על בל יראה אף שהוא ע"י הגרמה דידיה אעפ"כ לא יעבור על בל יראה דאינו עובר רק משעה שנתחמץ ואם הוא אנוס כמו בהדביק פת בתנור אף דהוא פושע אפי' אינו חייב אח"כ כיון שאנוס:

אך לא קשה דרש"י ז"ל פירש דבס"ד לא ידעינן מברייתא דאמר לי' ר"א לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא א"כ נהי דס"ד דאינו עובר משום שהוא אנוס אבל ע"מ אסור לו לכתחילה להביא עצמו לידי כך ואפי' מדאורייתא אסור לו להביא עצמו ע"י אונס ושפיר קאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה:

אך לפי המסקנא דאמר דתניא בברייתא דלר"א עובר משום בל יראה וקשה כנ"ל אמנם כיון דר"א סובר הואיל ואי בעי מיתשיל א"כ ממילא לא הוי אנוס דהא לאחר שנתחמץ יוכל לשאול ויהיה טבל ויהיה רשאי לבערו ביו"ט לפרר וזורה לרוח כיון דלא יהיה קדשים וכיון שלא יהיה אנוס שפיר קאמר ר"א דעובר על ב"י וב"י ומיושב היטב דברי הרי"ף דהא ע"כ ס"ל טעמא הואיל ואי בעי מיתשיל וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

סעיף ב הלש עיסה ביו"ט של פסח לא יקרא שם לחלה עד שתאפה שאם יקרא לה שם אינו רשאי לאפותה ואם יניחנה כך תתחמץ ואינו רשאי לשורפה ביו"ט ואם שכח ויקרא לה שם יטלנה לצונן וימנענה מלהחמיץ:

והנה אע"ג דהקדש הוא ואינו שלו עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ותוס' פסחים ד"ה הואיל (דף מ"ו) הקשו דא"כ היכי משכחת לן דדרשו אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דהא בגבוה שייך הואיל אי בעי מיתשיל ולענ"ד נראה דהנה מבואר בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש למאן דסובר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אינו מועיל אבל לאחר הפסח דמותר בהנאה מטעם איסור חמץ לדידן נראה פשיטא דנעשה אחה"פ הקדש ומועל כמו בהקדיש פירות נטועות הללו עד שיקצם דאף דפדאן חוזרות וקדושות א"כ ג"כ כיון דהוא הקדיש סתם רק כשבא פסח דאינו שוה דמים כלל אין מועלין אבל כשנעשה אחר הפסח שוי' נעשה הקדש ומעל. והנה בשבועות (דף כ"ת) מבואר דשאלה לא מהני רק כשהשאלה עושה איזה פעולה דהיינו שמתיר באכילה או שמציל את העובר ממלקות אבל כשהשאלה אינו עושה פעולה לא מהני השאלה דכך אמר אמימר אכלה כולי נשאלין עליה או במזיד מחוסר מלקות ובשוגג מחוסר כפרה משמע דהיכי דאינו מחוסר כלום לא מהני שאלה:

ולפ"ז נראה לכאורה כיון דבפסח אם אוכל החמץ או נהנה אינו מועל כיון דלא שוה מידי להקדש וגורם לממון לאו כממון דמי א"כ לא מהני השאלה להתיר דגם בלא שאלה אין איסורי הנאת הקדש על זה אף דהשאלה מהני לאחה"פ דהא דעת המחבר ביו"ד (סי' רכ"ח) דאפילו בנדר לאחר הזמן לא מהני השאלה עד שיחול ולא אמרינן דזמן ממילא אתיא ע"ש א"כ השאלה בכאן ליכא מקום דלאחה"פ לא מהני השאלה דכיון דעכשיו אין האיסור הקדש מעל עכשיו אינו להשיב לו השאלה דמותר בלא"ה מדאורייתא לענין ההקדש ולא שייך כלל אי בעי איתשיל אבל בחלה דהאיסור כל זר לא יאכל קודש אינו מטעם שוויא ממון ופשיטא דגם בחמץ עובר אם אוכל ולא מהני מאי דאינו שוה כלל דבהקדש קדושת דמים כל עיקר ההקדש דרכיב עלי' הוא מטעם שוויא כיון דאינו שוה כלום אינו מועל אבל בחלה אין הקדושה מטעם דשויא רק בקדוש בקדושת הגוף א"כ אסור בפסח מטעם אכילה דכל זר לא יאכל קודש ועושה השאלה הפעולה לענין איסור הקדש שפיר שייך לומר דאי בעי מיתשיל וכיון דפסקינן דדבר הגורם לממון כממון דמי ניחא קושיית התוס' שפיר:

ותוס' תרצו דהיכי דאתי ליד גזבר לא מהני השאלה ואי בעי פריק לא אמרינן כמו דלא אמרינן אי בעי קניא וחתני הרב הגאון מו"ה דוד דוב מייזילש אב"ד דק"ק לאסק זצ"ל כתב פלפול עצום בהאי סוגיא וכתב בתוך דבריו דיש לדקדק מדוע כשתירץ תוס' דהיכי דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה כתבו דאי בעי פריק לא אמרינן הא בלא זה צריך לחלק דאי בעי פריק לא אמרינן וכתב דהנה הש"ך (בסימן רנ"ה) כתב דלכך כשמסר ליד הגזבר לא מהני השאלה דבשלמא באמירה לגבוה נהי דהוה כמסירה להדיוט מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור אבל כשמסרו לגזבר לא גרע כח הקדש מכח הדיוט דהא בהדיוט גופו כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה ולא אתי דיבור ומבטל הקנין ע"ש וכיון דמכח קנין לא מהני השאלה יש לחלק בין ב"ה לקדשי מזבח דאמרינן ב"ק (דף ע"ו) דגנב והקדיש חייב ד' וה' דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים אבל מקדשי מזבח לא הוה כמכר דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מיקרי ומבואר שם בש"מ דלפי מסקנא זו לא הוה הקדש מזבח שינוי רשות כלל ע"ש ע"כ לא מהני המסירה ליד הגזבר מטעם קנין ושפיר דמהני השאלה: