חידושי מהרא"ך חלק א פז

ונחזור לעניננו ונראה לאחר עיון דתוס' הקשה שפיר דהב"י (בסי' תע"ה) הביא בשם רי"ו שהביא בשם תוס' דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול וכפאוהו ואכלו לא יצא אפילו למ"ד דמצות א"צ כוונה א"כ בכפאוהו או במקום סכנה מ"מ עושה איסור אם יתרצה לאכול דהא מבואר בפסחים (דף כ"ה) לא אפשר ולא קמכוין מותר לא אפשר שקמכוין אסור א"כ אף דצריך לאכול מ"מ אסור לו להיות מתכוין להתרצות לאכילה כי לא אפשר וקמכוין אסור ואם לא יתרצה לאכילה אינו יוצא לשיטתם ולכוין הוא אסור והוה מהב"ע ואין להאריך עוד בזה:

ובגוף קושיית התוס' לולי דמסתפינא הייתי אומר לשיטת ר"ת ובעה"מ דהא דמיעט בברייתא שבעת ימים תאכל עליו מצה לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל דהברייתא ממעט שאינו יוצא במצה זו לא למי שאסור עליו משום בל תאכל טבל דלמי שאסור משום בל תאכל טבל א"צ קרא שאינו יוצא דהא הוה מהב"ע רק דברייתא ממעט למי שאינו אסור משום טבל מ"מ כיון דאי אפשר לחול על עיסה זו איסור חמץ לכל העולם דהיינו למי שאסור עליו משום טבל דסובר אין איסור חל על איסור אפילו בכולל אינו יוצא בעיסה זו אף מי שאין איסורו עליו משום בל תאכל טבל דכך רצון התורה אשר אינו יוצא במצה רק שאפשר לחול על העיסה איסור חמץ לכל העולם. והנה שיטת ר"ת (ב"מ דף פ"ח) וכן הוא שיטת הרמב"ם דכשלקח תבואה אחר מרות לא קרינן תבואת זרעך ואינו חייב משום טבל ואתי הקרא לאשמעינן דאינו יוצא במצה של טבל כיון שאין יכול לחול איסור חמץ לכל העולם דלבעלים אסור משום טבל:

אך לכאורה אי אפשר לומר כן דהקרא ממעט דהצריך להיות דוקא שיהיה באפשרות לחול איסור חמץ על העיסה לכל העולם א"כ אמאי כהנים יוצאין בחלה ובתרומה דהא אי אפשר לחול לר"ש דלית ליה אחע"א איסור חמץ לכל העולם ונראה דהנה בסוגיא דאוכל תרומת חמץ בפסח מוקי הש"ס במתניתין כר"י הגלילי והקשה בס' הפלאה דהא רי"ה ל"ל אחע"א ואיך חל איסור חמץ על איסור תרומה ועוד דהא לרי"ה חמץ מותר בהנאה לא הוה כולל ומוסיף והרבה האריכו בזה ולענ"ד נראה לפי שיטת ר"ח והרז"ה ס"ל דנדרים חלים על איסורין לקיים באיסור הבא ע"י עצמו ולא באיסור הבא מאליו כמבואר בר"ן שבועות:

והנה תרומה הוה איסור הבא ע"י עצמו ולא איסור הבא מאיליו כמבואר בחולין (דף ק"כ) א"כ לשיטת הראשונים הנ"ל נדר חל על תרומה לקיים וכיון דנדר דהוא ג"כ איסור הבא ע"י עצמו חל מכ"ש דחל איסור הבא מאיליו על איסור הבא ע"י עצמו דהא נדר אינו יכול לחול על איסור הבא מאיליו וחל על איסור הבא ע"י עצמו א"כ איסור הבא מאיליו חמור מנדר וכיון שנדר חל מכ"ש איסור הבא מאליו לפ"ז גם לר"ש דל"ל אחע"א יכול לחול איסור חמץ שהוא איסור הבא מאליו על תרומה הוא איסור הבא ע"י עצמו:

ועוד נראה דהנה הא דר"ש ל"ל אחע"א הוא מהא דסובר דהאוכל נבילה ביוה"כ פטור דאין איסור יהיה חל על איסור נבילה ויוה"כ הוה איסור כולל אבל איסור מוסיף יש לומר דגם רש"י סובר דחל כמ"ש תוס' קדושין (דף ע"ז ע"ב) דבאיסור חל אינו חל מוסיף לר"ש ע"ש א"כ לשיטת הרמב"ם ור"ת דכשקונה אחר מרות לא קרינן ביה תבואת זרעך ואינו חייב משום הכי הוה חמץ איסור מוסיף לכאורה היה נראה דהנה הראב"ד (בפ"ד מהל' שביעית) כתב דאם נשבע שלא יאכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל הככר לעולם דחלה שבועה שניה דהוה מוסיף כיון שניתוסף איסור לעולם א"כ נהי דחמץ מוסיף איסור על הטבל דמשום טבל לא הוה אסור רק על מי שקרינן בו תבואת זרעך ומשום חמץ אסור לכל העולם מ"מ אינו חל חמץ על טבל דטבל הוא ג"כ איסור מוסיף דחמץ מותר לאחר הפסח וטבל אסור לעולם. ובזה יש מקום לתרץ שיטת רש"י דפירש דר"ש פוטר מיוה"כ דאיסור נבילה קדים ואף שנתנבלה ביוה"כ אין איסור יוה"כ חל דאיסור אבר מן החי קדים והקשו תוס' דהא כשנתנבלה נפקע איסור אמ"ה והוה נבילה ויוה"כ איסור בת אחת בזה ניחא דהנה הא דאיסור בת אחת חל מסתפק הש"א אי הטעם משום דהי מיניה מפקת וחייב על שתים לפ"ז לדידן דפסקינן דאחע"א באיסור מוסיף או כולל אם באו שני איסורים יחד אחד דהוה כולל או מוסיף על השני אינו חל רק האיסור שיש לו מעלה שהוא כולל או מוסיף והוא זצ"ל דחה סברא זו. ובאמת מצאתי דעת קדמון תוס' רי"ד בקדושין (דף נ') כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ראיתי שמקשים הרי איסורין דאין אחע"א ואיתנהו בבת אחת ואין זה קושיא של כלום א"כ יש לומר דר"ש ל"ל איסור כולל אבל מוסיף אית ליה שפיר א"כ כשחל נבילה יוה"כ בהדדי הוה נבילה מוסיף לענין יוה"כ דנבילה אסור לעולם ויוה"כ אינו אסור רק ליומא ונדחה יוה"כ מחמת נבילה:

אך אין זה מעלה ארוכה לנידון דידן דא"כ גם תרומה וחלה הוה איסור מוסיף נגד חמץ דחלה ותרומה הוה איסור עולם וחמץ מותר לאחר הפסח ועוד דהא הרמב"ם סובר דאף דנתוסף איסור על הזמן יותר לא הוה מוסיף או כולל (בפ"ד מהל' שבועות):

ולזה נראה דהנה הריטב"א בעירובין (דף ל') כתב וז"ל ושמעינן מהכא דכיון שאין מערבין בטבל הטבל מדרבנן שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי חזי לקטנים אמאי אין מערבין כמו דמערבין ביוה"כ ואין לומר דשאני טבל שהוא איסור חפצא דהא בכל הסוגיא לא מחשבינן מיפלגי בהא מילתא כדאמרינן הכא כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כן מערבין לנזיר ביין א"כ מוכח דסובר דטבל הוה איסור חפצא ג"כ ויוה"כ לא הוה רק איסור גברא והנה הא דנדרים אינן חלין לקיים המצוה אף דנדרים הוה איסור חפצא ס"ל להראשונים דכל איסורין הוה איסור חפצא כדעת הריטב"א והנה סברת הריטב"א לחלק דיוה"כ הוה איסור גברא ושאר איסורין הוה איסור חפצא נראה דסובר דדוקא אסורין איסור עולם הוה איסור חפצא ג"כ אבל איסורין דאינן אסורין איסור עולם אינן איסור חפצא דהא אין חפץ גורם האיסור רק היום:

ולפ"ז ניחא קושיתנו על שיטת הרמב"ם דלכך סובר הברייתא אליבא דר"ש דאין איסור חמץ חל על איסור טבל אף דחמץ הוה מוסיף למאן דלא קרינן בי' תבואת זרעך כיון דחמץ לא הוה רק איסור גברא דהא הזמן גורם האיסור וטבל הוה איסור חפצא ג"כ ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' על רש"י כשנתנבלה ביוה"כ דהא נבילה הוה איסור מוסיף ואיסור חפצא ויוה"כ לא הוה רק איסור גברא אינו חל יוה"כ בבת אחת כיון שאינו בזה אמר זה:

ובזה ניסא דברינו דהנה כמו שסברת הריטב"א דכיון דאין האיסור רק לזמן לא הוה איסור חפצא גם חלה ותרומה כיון דאינן אסורין לכל העולם אין החפץ גורם האיסור רק הגברא א"כ שפיר דחמץ חל על חלה ותרומה דהוה מוסיף אבל טבל דומה לנדרים דאסור לכל העולם למי שקרינן ביה תבואת זרעך כמו נדרים דאסור לכל מי שינדור א"כ הוה טבל איסור חפצא אף לשיטת הרמב"ם ור"ת דמותר למאן דלא קרינן ביה תבואת זרעך א"כ אף דחמץ הוה מוסיף אינו חל לר"ש ומיעט הקרא דאינו יוצא בטבל הגוף למי שאינו אסור משום טבל כיון דאי אפשר לחול איסור חמץ לכל העולם והנה הריטב"א הנ"ל דסובר דיוה"כ הוה איסור גברא ושאר אסורין הוה איסור חפצא עיין בחלק יו"ד (סי' רל"ח) מה שמפלפל אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל בעוד חיים חייתו עוד בשנת תקצ"ו עם הרב הגאון הנשר הגדול