חידושי מהרא"ך חלק א פו

מצה ומרור מחמירין לענין הברכה יותר אבל לענין הדס דאין מברכין על הדס רק על הלולב ולא נזכר בפירוש בברכה והדס לא החמירו לענין ברכה עיין סימן תע"ג מ"ש שם לענין מרור גזול:

**(ומצאתי סברא זו בספר כפות תמרים לחלק בין חלה להדס עיי"ש ומהר"ם לובלין ז"ל כתב שם דהא דכתבו התוס' גבי גזל קמח טחנו אפאו דלא יברך אף דקנאו בשינוי השם ובמעשה משום דהוה גזל ודאי אבל באוונכרי דלא הוי גזל ודאי רשאי לברך באם קנאו:

ובסברא הנ"ל לחלק לענין ברכה בין חלה להדס תירץ בזה אאמ"ו ז"ל קושיית התוס' שם וא"ת הא דפריך תנא ליקנינהו בשינוי השם תיקשי ליה אמתניתין דלולב הגזול עיי"ש ובזה ניחא דמלולב לא קשה כיון דמברך על הלולב וכן לסברת מהר"ם הנ"ל נמי מתורץ כמובן:

)** המפרשים עמדו על התוס' שהקשו ל"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה דהוה מהב"ע דהא הנ"מ כשאכל בשוגג וטעה בדבר מצוה פטור אף דלא עשה המצוה לר"י ועוד דנ"מ כשכפאוהו לאכול דאינו עושה איסור או כשהוא חולה שיש בו סכנה דמאכילין אותו טבל ולא הוה מצוה הבאה בעבירה:

ונראה דהנה הרמ"א באו"ח (סי' ר"ד סעיף ח') כתב דאם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהתיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנסו על כך והקשה המ"א (דבסימן תע"ה סעיף ד') פסקינן דאם כפאוהו לאכול מצה דיצא דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה א"כ ש"מ דחשיב הנאה ותירצו האחרונים דאנסוהו לאכול מצה הוה כתלוי וזבין כמו שכתב הרמב"ם לענין הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בקרבן וגיטי נשים דמהני א"כ במצה של טבל כיון דאסור לו לאכול לא הוה כתלוי וזבין ואינו יוצא:

וכן לענין אכילת שוגג כתב הט"ז דדומה לאנסוהו ובאמת מפורש הדבר במאי דפליג הרמב"ם והראב"ד (בפ"ו מה' תרומה ה' י"א) נזיר שוגג ושתה יין של תרומה והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין קרן ולא את החומש והראב"ד משיג וכתב דצריך לשלם חומש וכתב בכ"מ טעם לדברי הרמב"ם כיון דאסור באכילה זו כשאכל בשוגג לא הוה הנאה ואינו משלם רק קרן ולא חומש כמו סך וסוגיא דבכורות (דף ל"ז) המוכר בשר לחבירו ונמצא טריפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים רשבא"א דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן הדמים שאין הנפש קצה בהן ינכה להם את הדמים סובר הרמב"ם דת"ק סובר דיחזיר להם את הדמים כי אכילת איסור בשוגג לא הוה הנאה ופטור מלשלם ורשב"א מחלק בין דברים שהנפש קצה בהן ובין שאין הנפש קצה בהן וראב"ד סובר דאכילת איסור הוה הנאה סובר כדעת רש"י דת"ק קנסא ורשב"א לא סבר דקנסא קניס רק בדברים שנפש של אדם קצה בהן פטור דלא הוה הנאה ובדברים שאין נפשו של אדם קצה בהן חייב לשלם דלא קנסוהו כלל א"כ אי סובר תוס' כשיטת הרמב"ם דאכילת איסור בשוגג לא הוה אכילה ודומה לאונס לא קשה קושיית האחרונים:

ודע דלשיטת הרמב"ם דאכילת איסור שוגג לא הוה אכילה צריך לאוקמי הא דאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג דמשלם קרן וחומש ואשם דהיה מזיד על החמץ דאל"כ לא היה חייב חומש כמו נזיר ששתה יין של תרומה וכן צריך לומר דהא דמבואר שם (ה' ז') כשאכל תרומה בשוגג ביוה"כ דמחייב דמיירי שהיה מזיד על יוה"כ דאל"כ לא חשיבא אכילה כמו נזיר ששתה יין או אולי יש לחלק בין אכילת איסור ובין אכילת היתר בזמן דאסור כמו שמחלקין תוס' חולין (דף ה') ובהרדב"ז ראיתי שהקשו מהא דנזיר על הא דיוה"כ ומחלק דאכילת יוה"כ חשיבא אכילה לחייב עליו קרבן אבל נזיר השותה לא חשיבא אכילה כיון שאין מתחייב עליו כלום והוא דבר חדש:

אך עדיין קשה דהא הרמ"א פסק דאם אנסוהו לאכול דבר איסור לא הוה אכילה ובאוכל איסור במקום סכנה פסקינן (בסי' קצ"ז) דמברכין עליו וכבר עמד הט"ז (בסימן כ"ח) בזה וצריך לחלק דהנה הדין בסי' קצ"ז באוכל איסור במקום סכנה דמברכין נובע מן רבינו ירוחם שהביא בשם הרמ"ק הביא ברא"ש יומא (דף פ"ג) ס"ל דאיסורין הותרו בפקוח נפש ולא שנדחו וכיון דס"ל דהתירו הוה הנאה המחבר אף דפוסק בכל דין בפני עצמו דהיינו בפקוח נפש פוסק דנדחה ולא דהתירו ובאוכל אכילת איסור פוסק כהרמב"ם דלא הוה אכילה ואין מברכין מ"מ סותם ובאוכל במקום סכנה דמברך כיון דלדעת הראב"ד בכל אכילת איסור מברכין ובמקום סכנה דעת הרמ"ה דהותרו ולזה סתם דמברך א"כ אי אמרינן דפקוח נפש הותרו והוה אכילה היה מקום לתרץ קושיית התוס' כקושיית האחרונים הנזכר עיין תוס' פסחים (דף מ"ז) בסוגיא דהואיל שהקשו אמאי לא אמרינן הואיל במלאכת שבת כיון דמותר כל מלאכת שבת לחולה שיש בו סכנה ורצו האחרונים להוכיח מקושיא הנ"ל דס"ל לתוס' דהותרו ויש שדוחים דאף אי אמרינן דנדחה הקשה שפיר דהרי בסוגיא הקשה דנימא הואיל במלאכת תפירה כיון דצריך לכסות דם השחיטה וכיסוי דם דוחה מלאכת יו"ט כמו כל מ"ע שדוחה הל"ת. ואגב אורחא יש לתרץ קושיית התוס' דהואיל כי סברת רבה דאמרינן הואיל דהנה התורה אמרה אשר חמץ שלו עובר של אחרים אינו עובר כאשר בידו להשאיל הוה כשלו במלאכת יו"ט אינו מפורש בתורה מה שאסור רק לא תעשה מלאכה אך אשר יאכל לכל נפש וסובר רבה כיון דהתורה התירה אוכל נפש ואי מיקלע ליה אורחים הוא אוכל נפש לא אסרה תורה, המלאכה ואינו בכלל לא תעשה מלאכה כי אוכל נפש לא אסרה תורה ור"ח סובר דהמלאכה נאסרה רק כשהוא אוכל נפש שיאכל התורה התירה וכשאין לו צורך אסור. ובזה יש להבין מה שהקשה ר"ח לרבה אי אמרינן הואיל כיון דחזי לכיסוי דם צפור כי החרישה הוא בדבר שראוי לזריעה כמבואר בש"ס פסחים (דף מ"ז) דעל צונמא לא היה חייב וחזי לכיסוי א"כ חרישה אינו בכלל מלאכה לא תעשה ואמאי חייב ולא קשה קושיית התוס' דהא יו"ט לא תעשה ועשה מלאכה דאסורה ואין עשה דוחה אבל כיון דכל החרישות ראוין לכיסוי אינו כלל בכלל לא תעשה מלאכה ומשני הש"ס באבנים מקורזלות א"כ יש חרישה דאינו ראוי לכיסוי וממלא דחרישה בכלל לא תעשה מלאכה והקשה דהא ראוי לכותים וכתישה הוא מלאכת טחינה ומקשה שפיר כתישה ביו"ט מי שרי כי יש כתישה דהיינו טחינה שאינו ראוי לכיסוי והוא בכלל לא תעשה מלאכה ואינו דוחה העשה הלא תעשה ועשה דיו"ט וכן כתב הפנ"י בש"ס ברכות (דף כ') בתוס' ד"ה שב ואל תעשה שאני דמביא תוס' בשם רש"י דקרא גלי לן דלה לא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה דלא נהירא דא"כ כל מקום דאמרינן שעשה דוחה לא תעשה לקרי שב ואל תעשה וכתב הפנ"י דכוונת רש"י כיון דמת מצוה נכתב בהא קרא ממש בכהן הדיוט להתורה כמו דמתיר בקרובים משא"כ בשאר עשה דוחה לל"ת לא נאמרה העשה אצל ל"ח א"כ הל"ת לכל ישראל נאמרה אלא דמילף מכלאים בציצית דדחה הוה דחה ובשעטנז וכתיב (ויקרא י"ט י"ט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך א"כ גם אשר כתב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כיון דאסר הכתוב שעטנז ולא נכתב ההיתר לא הוה רק דחויה וביו"ט כתיב לא תעשה כל מלאכה ונאמר באותו קרא מאשר יעשה לכל נפש א"כ הקרא לא תעשה כל מלאכה לא נאמר באוכל נפש וניחא סוגית הש"ס ותוס':