חידושי מהרא"ך חלק א פה

תחת פצע בחובל חבירו אף דחובל הוה איסור לאו ומלקות אף דהתורה ריבה בפירוש חובל לתשלומין מ"מ חייבי מלקות שוגגין מיקרי כמבואר בקצה"ח (סי' ל"ח) ובהפלאה בכתובות פ' אלו נערות וכיון דנתרבו חייבי מלקות שוגגין לתשלומין א"כ גם בחייבי מיתת ב"ד שוגגין במקום דלא נפטר מטעם קלב"מ יהיה חייב ולזה מביא תנא דב"ח דמיתת שוגגין פטורין מתשלומין א"כ נהי דריבה תורה בחייבי מלקות שוגגין דחייב אין לדמות לחייבי מיתות שוגגין דפטור במקום דליכא בר קטלא בלא היתר ב' א"כ בדלא בעי ליה לעפרא נהי דהוה מעשה היתר מ"מ פטור דלא נתרבו אבל במעילה כתב רש"י שפיר דכיון דיש לו כפירה בקרבן והתשלומין ברור דנהנה (דהא דאוכל דבר איסור שוגג דמבואר בבכורות (דף ל"ז) דפטור מתשלומין הוא רק משום קנס כמו שבא בדברינו לקמן לשיטת רש"י וכיון דהתשלומין ברור אינו נפטר במקום דיכול ליפטר מהעונש בקרבן דאי אפשר למילף מתנא דב"ח דשם אינו נפטר מן העונש בקרבן] ולפ"ז לא קשה מכריתות דכיון דחייב קרבן חטאת לא נפטר מטעם קלב"מ כלל ושפיר קאמר ר"מ אם היה שבת והוציאו בפיו חייב:

נחזור לענין הא דהקשה מו"ח זצ"ל על הרא"ש דאמאי אינו יוצא במצה גזולה מטעם דבעינן שיהיה שלו דהא קניא בלעיסה וקושיא זו קשה ג"כ על תוס' פסחים (דך ל"ח) וסוכה (דף ל"ה) שהקשו אמאי איצטריך למעוטי שלא יצ בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ תיפוק ליה דבעינן לכם בטבל אינו שלכם וקשה ג"כ קושייתו דהא קניא בלעיסה הן אמת דעל קושיית התוס' הנ"ל קשה יותר דאיך מדמה מצה לאתרוג דכמו דבאתרוג אינו יוצא בטבל דלא מיקרי לכם גם במצה אינו יוצא בשל טבל דלא מיקרי לכם דהא המזיק או שאכלו מתנות כהונה פטור א"כ כשלעס לא גרע מהיזק אבל באתרוג הוא בעין וכשהוא בעין לא שייך לומר דהוה ממון שאין לו תובעין כמ"ש הר"ן (בר"פ הזרוע והלחיים) דכי איתנהו בעין מיחייב משום מצוה והב"ד כופין אותו לקיים המצוה:

ולזה נראה דהנה במצה בעינן לחם ואי אמרינן דאינו יוצא רק אחר הלעיסה לא עדיף מפרורין דליכא עליה תוריתא דנהמא המבואר בברכות (דף ל"ז) דאינו יוצא ע"ש מחלוקת הרמב"ם והראשונים ושפיר כתב הרא"ש וכן תוס' דאינו יוצא במצה גזולה מהקנין דלעיסה לא מהני ליה לצאת ידי מצה דבעינן תואר לחם אך מה דקשה לכאורה דהנה בסוכה (דף ל"ה) איתא דיוצא באתרוג של דמאי כיון דאי בעי מפקר להו לנכסים כתבו תוס' לא הוה צריך להאי טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה וקשה לי דהא דיוצא בתרומה כיון דיש היתר אכילה לכהן היינו אם לקחה ישראל מכהן אבל אם לא לקחה נהי דיש היתר אכילה לכהן מ"מ לא הוה שלו ואינו יוצא בו תוס' פסחים דף ל"ה) כתבו דטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשירי בית הלל הוא משום דאי בעי מפקיר לנכסי השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע דטבל גמור לא חשיב שלכם ונראה דתוס' סוכה סברו דגזילה שאינה יוצאה בדינין לא מיקרי גזילה ויוצאין בה וכבר הרגיש בזה חכם אחד בתשובותיו הא דטבל פסול משום דלא הוה לכם אף דממון שאין לו תובעין אינו יוצא בדיינים כיון דכשהוא הב"ד כופין אותו לקיים המצוה כסברת הר"ן הנ"ל א"כ בדמאי כיון דמאכילין לעניים אין עליו מצות מתנות כהונה והוה ממון שאין לו תובעין ויוצא בו ולא צריך לטעמא דאי בעי מפקיר לנכסי ובפסחים (דף ל"ה) סובר הר"י דאורלייניש דגם גזילה שאינה בדיינין לא מיקרי לכם ולזה כתב דצריך לטעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והבן:

והנה הנ"מ אי אמרינן דמצה גזולה פסול מטעם דבעינן לכם או מטעם מצוה הב"ע כתב הש"א ומו"ח זצ"ל לענין מרור דאי מצה גזולה פסול מטעם לכם גם מרור הגזול פסול דאיתקש למצה ואי דפסיל מטעם מצוה הבאה בעבירה בכל המצות לא שייך לומר דאיתקש למצה א"כ מרור הגזל כשר דכיון דמרור דרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה כמו בלולב הגזול דפסק המחבר (בסי' תרמ"ט) דכשר ביום טוב שני ע"ש:

אך לבבי לא כן ידמה דאף אי יהבינן להו דמצה גזולה אינו נפסל רק מטעם מצוה הב"ע גם מרור פסול מטעם מצוה הב"ע ואין ראיה מהא דפסק המחבר (בסי' תרמ"ט) דיוצא בלולב הגזול ביו"ט שני והוא דהנה תוס' הקשו תימה למה לי קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק ליה דהוה מצוה הב"ע ועמד המהרש"א דהא תוס' הקשו לעיל (דף ל"ה) למה לי קרא למעט סוכה גזולה תיפוק ליה דה וה מצוה הב"ע ותירצו דמהב"ע הוה דרבנן א"כ גם ממצה של טבל לא קשה ונלענ"ד דהנה לכאורה תמה כל הדבר דמנ"ל דמצוה הב"ע פסול דיליף מהא דפסיל הקרא גזל כמה פירכות איכא למיפרך ולזה נראה כיון שנעשית עבירה בשעת עשיית המצוה והעבירה כזו אינה נדחית מפני המצוה פסול דהתורה גלי לן דמצות עשה דוחה ל"ת אבל במקום דאין העשה דוחה לא תעשה דחמיר איסורה פסול ומצוה הב"ע כזו הוא מדאורייתא דכיון דאין כח בהמצוה לדחות האיסור לא הוה מצוה כלל אבל בגזל האיסור כבר נעשה ובמה שמקריב אח"כ לא נעשה עבירה דהא קניא מקודם ביאוש לשיטת רש"י או ביאוש וש"ר לשיטת התוס' רק כיון שבא לידו באיסור זה לא הוה רק מדרבנן אך לפ"ז צריך להבין דהא בלולב עושה העבירות בשעת עשיית המצוה דשואל שלא מדעת או שולח יד בפקדון נעשה גזלן אך ז"א דכשגזל מקודם אינו עושה בזה איסור יותר דכבר כתב בקצה"ח ובנ"מ (סי' ל"ד) כשאינו מוציא הדבר מרשות הבעלים אינו נעשה גזלן בשליחות יד או בשאלה ע"ש באריכות ואף דגזילה הוה ניתק לעשה ומחויב לקיים מ"ע של והשיב ובכל רגע ורגע בעמוד והשב קאי וכשאינו מחזיר מתעצל בהשבה מ"מ כיון דכשאינו מבטל העשה בידים ובידו לקיים המצוה עוד רק דמתעצל ס"ל לתוס' דמצוה הב"ע כזו אינו רק מדרבנן כיון דאין האיסור בשעת עשיית המצוה רק במאי שמתעצל מלקיים המצוה של והשיב אבל כשאוכל מצה של טבל כיון דלאו של טבל לא ניתן לדחות מפני מ"ע של מצה ובשעה שמקיים המצוה עושה עבירה אינו יוצא מדאורייתא ולזה הניחו בתימא דל"ל קרא למצה של טבל ולזה ס"ל להפוסקים לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דלא אסרו החכמים כשהאיסור כבר נעשה רק במצוה דאורייתא אבל מצוה הב"ע כשעושה האיסור בשעת עשיית המצוה דאסור מדאורייתא גם במצוה דרבנן אסור אינו יוצא ולזה במרור הגזול כשאוכלו מבטל המצוה של והשיב גזילה מחדש להפקיע הדבר משל בעלים דמעיקרא היתה שלו כמו שכתב בנ"מ שם גם במצוה דרבנן פסול:

והנה ברשב"א סוכה (דף ל"ה) כתב דבגמ' דילן לא אדרכי המצה גזולה פסול משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפ' אלו נערות (דף ל') דמכי לעיסה בפרומיא קניא דלאו בר אהדורי הוא ואין להנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום מהב"ע ולא משכחת אלא במעשר שני ואליבא דר"מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקניא בלעיסה דכי איתא דגבוה הוא ולא קרינן ביה לכם משא"כ בטבל ותרומה כיוצא בו והוא היפך דעת הרא"ש ותוס' שהקשו במצה של טבל דהא דבעינן לכם עכ"פ מבואר ברשב"א דלא כדעת מו"ח זצ"ל דאף דקניא בלעיסה מ"מ מהב"ע הוא וברשב"א איתא כיון דקניא לא הוה מהב"ע כלל:

והנה לפי פסק הלכתא דאין יוצאין במצה גזולה אבל כשגזל חטים ועשאו מצה יצא וכתב הרמ"א דלא יברך כמו שפסק המחבר (בסי' תרמ"ט) והמ"א הקשה דא"כ מאי פריך גבי אוונכרי ליקניא בשינוי השם דהא עכ"פ לא יהיה רשאי לברך ולענ"ד נראה דהא דהחמירו בתוס' לענין ברכה הוא דוקא אם הברכה נאמר על אותו דבר כמו חלה או לולב או