חידושי מהרא"ך חלק א פג

דבמעילה יש שני דברים או במוציא מרשות או בנהנה ובמוציא מרשות אינו מועל רק כשמתכוין להוציא מרשות רק שהוא שוגג על ההקדש אבל על הגזילה אינו שוגג דמתכוין להוציא מרשות אחרת א"כ מה לי משיכה או הגבהה או הלעיסה:

אך לכאורה יש להעמיד דברו דנהי דאינו מועיל מטעם קנין אם אינו מתכוין להוציא מרשות מ"מ מעל כשנהנה בגרונו א"כ יהיה דבהנאת גרונו אינו יוצא דהא הוה מהב"ע דנהנה ומעל מ"מ מהראוי לצאת ידי מצה בהנאה במעיו א"ו כיון דהנאת גרונו צריך אכילה הא הוה מצוה הב"ע:

בחדושי כתבתי לתרץ קושיית התוס' שבועות (דף כ"ד) שהקשה לר"ל דס"ל דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן איסור מוסיף אמאי חל איסור הקדש על איסור חלב דהא הקדש הוה איסור הבא ע"י עצמו כתבתי שם דהנה ר"ל סובר בפ' גיד הנשה (דף ק"ג) דאינו חייב על הנאת גרונו דהנחה בתוך מעיו בעינן ע"ש אך זה דוקא באיסור אכילה אבל לענין הנאה פשיטא דחייב על הנאת גרונו א"כ מחייב בהקדש אשם מעילה על הנאת גרונו דהא נהנה ועל החלב אינו חייב בהנאת גרונו וחייב על הנאה במעיו דלענין איסור אכילה אף דאין לו הנאת גרונו רק הנחה במעיו חייב כמו דאם בלע מצה יצא עיין במשנה למלך (בפי"ד מה' מ"א) וכל פלפוליה דש"ס דהקדש הוה איסור מוסיף הוא רק לר"י דסובר דחייב על חלב ונותר בהנאת גרונו אבל לר"ל א"צ כלל בהקדש לאיסור חל על איסור דהקדש אסור בהנאת גרונו ואיסור אכילה הוא במעיו:

ובזה מתורץ מה שהקשה מו"ח זצ"ל בספרו נתיבות המשפט (סי' כ"ח) על הא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד' חטאות ואשם אחד ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב והקשה דהא אמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במזיד אינו מועל לרנב"י דס"ל דבכרת פוטר מן התשלומין והקשה תוס' דהא קלב"מ אינו פוטר מקרבן ותירצו כיון דפטור מקרן גם מחומש ואשם פטור א"כ כשמוסיף ר"מ שבת וחייבי מיתות שוגגין פטורין אליבא דכ"ע מתני דב"ח כתובות (דף ל"ה) ופטור מאשם מעילה וכן עמד על הקושיא זו הקצה"ח והצל"ח בפסחים (דף כ"ט):

מו"ח זצ"ל תירץ דהא בלא"ה קשה דהא בפסחים (דף כ"ט) מוכח דכל היכא דהוא לאו בר דמים שהוא אסור בהנאה אין בו חומש ואשם ונותר איסורי הנאה כמו חמץ ולאו בר דמים הוא החלק מבואר דש"ה בפסחים (דף כ"ט) דהוה קדושת דמים ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזילת ההקדש מש"ה בעינן שיהיה בר דמים משא"כ הכא דמיירי בקדושת הגוף דמעילה דידה לא תליא בדמים כלל וכיון דא"צ שיהיה בר דמים מתורץ קושיא זו ואף דקלב"מ פטור מקרן דהא א"צ כלל שיהיה בר דמים ע"ש בנתיבות המשפט (סי' כ"ח) וצ"ע:

דהנה תוס' ישנים בכריתות (דף י"ג) כתבו הא דמחייבי אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים ולא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר הנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ ונראה לכאורה כמ"ש הנ"מ אך באמת דברי נ"מ צ"ע דהנה בהקדש גם בקדושת הגוף צריך ליהנות בפרוטה דוקא כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' מעילה) וכן איתא בש"ס על משנה זו דשבועות (דף כ"ד) הרי הקדש פירש רש"י אשם מעילות בא על שו"פ אפילו פחות מכזית ומתרץ הא בעינן שו"פ פירש"י והיינו שעורין [וצ"ע גדול להבין כוונת התוס' שם בד"ה הרי הקדש ע"ש ומצוה לפרש הצ"ע]:

הנה בכריתות (דף כ"ג) אמר ליה ההוא חתיכה דלא נותר הכא שוה פרוטה והא יש אוכל אכילה אחת דקתני בה נותר וקתני אשם אחד ההיא בגסה ההיא בדקה ופירש רש"י אע"ג דאיסורי הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורין בהנאה שמועלין בהן דהא נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד הנה מפירש"י נראה דאשם מעילות בקדשי מזבח אינו חייב רק בהדיוט היה חייב לשלם הוה כמו הפסיד להקדש שו"פ ונותר כיון דאם עלה לא ירד שוה הוא להקדש שו"פ במאי שאכל הפיד להקדש וכן נראה לכאורה פשיטא דש"ס בכריתות (דף כ"ג) ההיא חתיכה דלא נותר הויא שוה פרוטה ומתוס' נראה דא"צ להפסיד שו"פ רק כיון דהוא נהנה שו"פ מהקדש אף דהקדש לא הפסיד מאומה ובהדיוט לא חייב צריך לשלם קרבן מעילה:

ונראה דהנה ב"ק (דף כ') בנאה לתוך ביתו הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיו שו"פ זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר לא אשגח ביה כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי פירש רש"י דעת שכינה איכא ותוס' הקשה שם ופירשו רש"י ז"ל דדעת שכינה שלא יהנה אדם בלא מעילה ועיין בש"מ שכתב הקדש שלא כמחאה בהדיוט כמחאה דמי שכבר מיחה הכתוב שלא יהנה מן ההקדש והרשב"א כתב דהכי קאמר כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה א"כ נראה דא"צ שיפסיד ההקדש שו"פ דהא בדר בחצירו לא הפסיד ההקדש רק כיון שהוא נהנה שו"פ חייב לשלם א"כ בנותר כיון שנהנה שו"פ נהי דלא הפסיד להקדש חייב קרבן מעילה והא דבאוכל חמץ של הקדש לא מעל אף דהוא נהנה כוונת התוס' בקדושת הדמים כיון שאינו שוה מאומה לא הוה הקדש כלל ונפקע הקדושה כמו שכתב הר"ן והרשב"א בחולין (דף ק"מ) דכיון דמרדה פקע קדושתיה ולא נהנה מן ההקדש כלל אבל בקדושת הגוף נהי דלא הפסיד להקדש לא נפקע הקדושה ונהנה מהקדש שו"פ חייב קרבן מעילה א"כ קשה במאי דתירץ הנ"מ דבקדושת הגוף א"צ שו"פ דכל המעילות צריכין שו"פ א"כ כיון דכל חיוב המעילה כי צריך לשלם הקרן שו"פ שנהנה קלב"מ פוטרו ואמאי מחייבו ר"מ אשם מעילות:

ומה שתירץ הקצה"ח והצל"ח דכיון דקלב"מ אינו פוטרו מלצי"ש חייב אשם מעילות דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן וכל עיקר חיובן הוא לצי"ש רק לרנב"ה דסובר דכרת פוטר גם מלצאת ידי שמים פטור לבד אשר ההנחה דחיוב דחטאות ואשמות הוא רק לצאת ידי שמים כיון דאין ממשכנין אותן אינו נראה דכבר כתבו תוס' ר"ה (דף י') דהיכי דעובר בבל תאחר או היכי דחזינן שהוא מתעצל להביא ממשכנין אותו והטעם דאין ממשכנין אותו דכיון לכפוריה חטאת קבע לה לא משי ליה אבל לא שלא יהיה עליו רק חיוב לצי"ש קשה לי דאף לפי סברתם דחייבי חטאות ואשמות אינן רק לצי"ש וקלב"מ אינו פוטר לצי"ש מנא להו דהתורה חייבו חומש ואשם במקום דאינו חייב לשלם הקרן רק לצי"ש דאילו לא חייבו התורה רק במקום דצריך לשלם הקרן מטעם גזילה והגזילה דהדיוט אינו משלם רק קרן ובגזילה דהקדש חייבו התורה חומש ואשם ג"כ ועל הקרן פשיטא דמחייבין אותו גם בהקדש דהא אפילו על פחות משו"פ זוקקין לתשלומי הקדש כמבואר ב"מ (דף נ"ה) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ בהקדש (הנה כבר הקשיתי על הא דאי' בפסחים (דף ל"ב ע"ב) ת"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש היכי דמי אי דלית ביה שו"פ קרן נמי לא לישלם וקשה דהא תוס' גיטין (דף כ') מתרצים על קושייתם על הא דאמרינן אין נתינה פחות משו"פ דהא בתרומה וגט כתב ונתן וא"צ שוה פרוטה ומתרצים כמו דילפינן חטא חטא מעילה מתרומה ג"כ ילפינן תרומה ממעילה כמו דמעילה אינו רק בשו"פ גם בתרומה אינו משלם חומש עד שיהיה שו"פ וקשה א"כ מה מקשה הש"ס אי דלית ביה שו"פ קרן נמי לא לישלם דהא בהקדש אמרינן בפירוש ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ בהקדש דהב"ד נזקקין וכיון דילפינן תרומה ממעילה גם פחות משוה פרוטה