חידושי מהרא"ך חלק א פב

ושמעיה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזיל והוה ליה כמחמר אחר בהמתו בשבת פירש"י הוה ליה מחמר ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת (דף קנ"ד) דחייב חטאת וכתב הר"ן דקשה דלמה לן טעמא דמחמר בלא מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה איכא משום שביתת בהמתו ותירץ דמטעם שביתת בהמתו לא גזרו משום נסיוני ולזה כוון רש"י שכתב כאן והו"נ מחמר אחר בהמתו ואיכא מאן דאמר דחייב חטאת למה לי רב להזכיר כן אלא לומר אע"פ שאין אנו חוששין בכי האי גוונא לשביתת בהמתו חוששין ללאו דמחמר ואפשר דגם לזה כוון הרמב"ם ג"כ ע"ש בר"ן וקשה ג"כ דמה לי איסור לאו או איסור סקילה. אחר כתבי זאת ראיתי במהרי"ק (שורש ע"ב) שכתב דלא אמרינן מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת אלא לענין ספיקא אבל לענין הרחקה אמרינן ע"ש שהאריך]:

וקשה דהא מה שיוצא ע"י סחיטה פסקינן דאין אוסר אפילו בלאו ואפילו להפוסקים שמחמירין ביו"ט השני היינו כיון שבא ע"י בישול אבל ע"י סחיטה פשיטא דכל היוצאין מהן אינן אסורין רק מדרבנן או מדאורייתא אבל לאו או כרת לית בהו וצריך לומר כיון דהשלשה מינין הללו אינן בר אכילה ועיקר לשמן עומדין דומה לזתים דיצא מהן כמותן אבל שאר שמנים דיוצא ע"י סחיטה נראה לכאורה דמותר:

והנה בשמן פרגון שנקרא (מאהן) לית דין צריך בושש דמותר דפרגין גופיה לא אדע מדוע נהגו לאסור דלא שייך כלל טעמא דקטניות דבקטניות הטעם או שמיני חטין מעורבין בהם או כיון שראוי לעשות מהן עיסה אתי לאחלופי ובפרגון השני טעמא לא שייכי כי קטניות וכן שומשמין וקנבוס וזרע פשתן גדלין בארץ ונתגדל בין מיני דגן שפיר יש לחוש לתערובות וקשה הבירור מהם משא"כ פרגון שגדל על עץ ובתוך הקליפה ואין דומה לחרדל דאוסר הט"ז כיון שהגידול הוא בשרביטים דומה לגדול קטניות אבל פרגין אינו דומה כלל לשרביטים דקטניות רק שיהיה נעשה לשם פסח דאם לא נעשה בפירוש לשם פסח לא עדיף משומן ואסור:

סעיף ב העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח:

והנה עיין בח"י שהוא הפלוגתא אף דאינו אוכל רק כזית מטעם גרירה דחמץ גורר האורז שיתחמץ ודעת הראב"ד דצריך דוקא כזית בכדי א"פ ולאכול כל התערובות:

והנה יש להסתפק בזה אי נגד איסור אמרינן ג"כ גרירה דהיינו אם עירב חצי זית דגן באורז ואכל כזית אי חייב כרת כמו דיוצא במצה או דלענין איסור לא אמרינן גרירה וכבר עמד הפרי מגדים על החקירה הזאת ולכאורה היה נראה כיון דלא ידעינן מהו חמץ שאסרה התורה רק דקים להו לחכז"ל דמלבד חמשת מינין אינן באין לידי חימוץ רק לידי סרחון ובאורז סובר ר' יוחנן בן נורי דבא ג"כ לידי חימוץ וחייב כרת וחכמים פליגי ולית דחש להא דר"י ב"נ וכיון דקים להו לחכז"ל אם יש דגן באורז גם האורז נגרר ובא לידי חימוץ ולא לידי סרחון הוה חמץ גמור אך בחדש יש לעיין דהא דידעינן דחדש אינו אסור רק חמשת מינין פליגי רש"י ותוס' מנחות (דף ע') על הא דאמרינן אסורין בחדש מלפני פסח מנה"מ אר"ל אתיא לחם לחם ממצה פירש"י מה מצה חמשת מינין ולא לחם ואורז אף חדש נמי חמשת מינין ותו לא א"כ היה נראה דגם לענין חדש שייך גרירה אבל לתוס' שם שכתבו וקשה דהיה לו למידק כדדייק לעיל הני אין אורז ודוחן לא אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת מינין דלא תימא דוקא שעורין דמייתי עומר מיניה א"כ אינו דומה חדש לחמץ דחמץ לולי דהיה קים להו לחכז"ל דשאר דברים אינן באין לידי חימוץ היה הכל אסור רק דקים להו דאינו בא לידי חימוץ רק לידי סרחון ובגרירה דבא לידי חמוץ חייב אבל בחדש מהראוי שלא יהיה אסור רק שעורין רק דילפינן מגז"ש דלחם לחם דחייב א"כ יש לומר דדוקא ארבעה מינין לבד שעורין דהמה לחם מרבינן אבל אורז דאינו לחם רק מטעם גרירה שהדגן גורר את האורז לא אסרה התורה מה שבאו לידי לתם ע"י גרירה אך לפ"ז יש לעיין במה שפלפלו תוס' קדושין (דף ל"ז) אי אכלו ישראל מצה מחדש כשעברו את הירדן דהא היה אפשר לאכול מצה של אורז ע"י גרירה בחצי שיעור או חצי שיעור מותר מדאורייתא:

ובירושלמי מס' חלה מהו שיהיה חייב על קלי שלא משום חדש א"ר זעירא כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו את שחייבים על לחם שלו משום חדש חייבים על קלי שלו משום חדש את שאין חייבין על לחם שלו משום חדש אין חייבין על קלי שלו משום חדש ועיין כריתות (דף ה) אר"י האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש מבואר דלא כסוגיית הירושלמי וצ"ע:

סימן תנד סעיף ד אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה במה דברים אמורים כשגזל מצה אבל גזל חטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו:

והנה הרא"ש כתב דגזל פסול דגם מצה צריך לכם והש"א הקשה דודאי אי כתב רחמנא במצה מצתכם שפיר הוה ממעטינן מיניה של גזל כמו באתרוג דממעטינן מלכם אבל דגבי מצה לא כתב רחמנא בהדיא למצתכם אלא דמייתינן לה בגז"ש דלחם לחם מחלה והרי בחלה גופו של גזל חייב בחלה ובספר מקו"ח כתב דדוקא כל היכי דבאנו לדון מטעם הגזלן ממעטינן מלכם אבל על העיסה דנין לעשותו טבול לחלה מטעם הנגזל אך הקשה דהא קניא בלעיסה דהוה שינוי ולכך העלה כדעת ש"א דמצה גזולה פסול מטעם מצוה הבא בעבירה וכתב דאף דהיכא דקניא ליה קודם עשיית המצה לא שייך מצוה הבא בעבירה כמבואר (בסי' תרמ"ט) מ"מ היכא דהקנין בשעת אכילה דלעיסה צריך אכילה הא הוה מהב"ע והביא ראיה לזה מהא דקתני דאין יוצאין בהקדש שלא נפדה וקשה דהא בר"ה (דף כ"ח) אמרינן תקע בשופר של עולה יצא דכיון דמעל נפקא לחולין וה"נ נימא הא נטלה לאכלה מעל לפי כולה ואף אם נאמר שלא מעל בנטילה משום דהוה כגזבר מ"מ מדלעסיה מעל אלא ודאי כיון דלהעיסה צריך אכילה הוה מצוה הב"ע כפי הנראה ס"ל דמעל בלעיסה מטעם קנין דהא אינו נהנה א"כ דברים אלו צ"ע דהא הטעם דאין הגזבר מעל כתב תוס' ב"ק (דף כ') דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציא מרשות מי שהוא והכא הא סבר שלו הוא א"כ כמו דאינו מועל בהגבהה רק אם מתכוין להוציא מרשות כן אינו מועל בקנין לעיסה אם אינו מתכוין להוציא מרשות מה לי אם אינו מתכוין בהגבהה להוציא מרשות דאינו מועל או דאינו מתכוין להוציא מרשות בקנין הלעיסה **(והנה דברי מו"ז זצ"ל תמוה מאד שהרי גמ' מפורשת במעילה (דף כ') בנאה בתוך ביתו אינו חייב כו' למה לי עד שידור תחתי' כיון דשני מעל ופירש התם בפירש"י ובתוס' קס"ד השתא דבנאה מיירי שסתתה ותיקנה הרי לך שעשה בה שינוי וקנאה וכו' עיי"ש מבואר בפירוש דאף דמיירי בגזבר המסורות לו כמו דמוקי בגמ' שם וסבור שהם של אפ"ה פריך בגמ' כיון דשינוי מעל ודלא כסברת אא"ז זצ"ל כמו כן ניחא דברי זקני המקו"ח זצ"ל:

)** דעיקר הטעם