חידושי מהרא"ך חלק א פא

דאם גם בבליעה שייך נותר אמאי לא יהיה אסור לעשות נותר כמו שאסור להתיר בבשר ונראה בשלמא בקדשים צוה התורה לאכול שלא יהיה נותר אבל בבליעה כיון דאי אפשר לאכול רק צריך לבער מן העולם במריקה ושטיפה או בשבירה לא צוה התורה רק לאחר שנאסר כמ"ש הרא"ש בפסחים לענין מ"ע של תשביתו הוא רק לאחר זמן איסורא מה שמשבית קודם זמן האיסור הוא רק שלא לעבור בבל יראה אין מפורש במצות עשה מן התורה עיין ח"צ (סימן פ') וכיון דכתב הר"ן דבליעת הקדירה אף שאינה בת יומא לא נפסל מאכילת אדם הבליעה אסורה. לא הוה הבליעה סרוח מעיקרא כנבילה דנפסל מאכילת אדם וחל שפיר איסור חמץ על הבליעה רק למאן דסובר דנט"ל מותר אינו אוסר הבליעה התערובות אבל הבליעה אסורה בזה יש לפרש כל הסוגיא דהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו הקשה אמאי לישהינהו ולעביד בהו שלא במינו. א' הקשה תוס' ורש"י דהא דאמרינן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנ"ט והא רב סובר דחמץ לאחר זמנו אסור וכתבו דחמץ אינו משתמש בשפע ואינו רק משהו והקשה בח"י דאם יש חילוק בין חמץ לשאר איסורין אמאי אמרינן השומן שנעשה בכלי בת יומא של חמץ קודם הפסח דהא פליטת חמץ לא הוה רק משהו. ב' דהא נט"ל מותר ולישהינהו עד אחר הפסח ויהיה מותר. ג' דהא אסור לבטל איסור לכתחילה אפילו איסור משהו ואיך יעביד בהו שלא במינו ויבטל איסור לכתחילה. והנה הא דנט"ל מותר בדיעבד שלא לכתחילה כתב הר"ן אע"ג דאי אפשר שלא לשבר הכלי אפ"ה לא הוה כדיעבד דהא תברה ר' אמי הפינכא דמלח בה בישרא ואי כדיעבד דמי למה לו להמחבר ולישהנו עד למחר:

והרשב"א במשמרת כתב דהא דנט"ל בקדירה שאינה בת יומא אסור לכתחילה להשתמש בהו לא הוה כדיעבד במאי דאסרינן הכלי כיון דגזרו אטו בת יומא לפ"ז הא דאסרינן הכלי הוה כדיעבד רק כיון דגזרו אטו בן יומא אי אפשר להתיר להשתמש באינו יומא כי כאשר ישתמש באינו בת יומא ישתמש בבן יומא ולפ"ז דחמץ לאחר הפסח לא שייך הגזירה דאם יבשל בקדירה שישתמש בה חמץ בפסח יבשל בקדירה שבישל בה היום חמץ דהא חמץ כל ימות השנה מותר וכיון דל"ש הגזירה ואין נאסר הקדירה כיון שבישל בה חמץ בתוך הפסח ומצריכין לתברה הוה כדיעבד ואמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו דהא נט"ל מותר בדיעבד ושבירת הכלי הוה כדיעבד כיון דל"ש הגזירה אטו קדירה בת יומא:

ונראה דהנה הא דילפינן דנט"ל בקדירה שאינה בת יומא דמותר מנבילה כיון דנפסל מאוכל אדם דמותר אף דומה הפגם של הבליעה לפגם של הנבילה כי הפגם של הכלי לא נפסל מאוכל אדם כתב הרשב"א דבנבילה אין למידין רק דאף כשהיה משובח היה אסור לאכול ולוקין על כזית מ"מ כשנפסל אח"כ מאכילת אדם התורה התירה ובטעם כעיקר דאסור מדאורייתא ולא לבטל הטעם ברוב מאחרי רבים להטות ילפינן ממשרת או מגיעולי מדין וזה דוקא בטעם משובח כמו שהיה שם אבל כל שנט"ל קצת טעם כזה לא אסרה התורה מדין ביטול ברוב קא אתינן עלה א"כ יש לומר כיון דרב סובר כר"י דמין במינו לא בעיל אפילו בדליכא טעם כלל והבליעה בעצם לא נפסל מאכילת אדם שפיר דאסור לשיטתו גם קדירה דאינה בת יומא כי מה שמותר קדירה שאינה בת יומא לדידן הוא מטעם ביטול ולזה מקשה הש"ס שפיר דלעביד בהו שלא במינו כי שלא במינו בטל ברוב כיון דנפגם הבליעה במקצת וגזירה דאטו קדירה בת יומא לא שייך בחמץ אחר הפסח והוה שבירת כלי דעובד והבן:

והנה הר"ן לא הזכיר ליה תרוצא של הרשב"א והוא כתב דכולה מילתא דנט"ל מותר בתערובות ילפינן מנבילה כמו דנבילה דאינו ראוי לגר מותר כי התורה לא אסרה רק במקום שנהנה מן האיסור וכשאינו ראוי לגר כיון דאינו נהנה התורה התירה אע"פ שחל עליו איסור מתחילתו ילפינן בקדירה דאינה בת יומא כיון שהבליעה נפגם במקצת וההיתר נפגם מה בליעה אינו נהנה בטעם הבליעה ומצטער עליו לא נאסר ע"ש ולפי דעת הר"ן אף דחמץ אוסר במשהו מ"מ נט"ל מותר בשאינו מינו דהבליעה פוגם הטעם ומצטער ולא קשה תינח בליעה מרובה דפוגם התערובות יהיה מותר אבל כשהבליעה הוא משהו אינו פוגם הבליעה יהיה האיסור כי חמץ במשהו דלא דהא דאסרו משהו בפסח הוא כל שבשאר איסורין אוסר עד ס' בפסח אסור במשהו אבל אם בשאר איסורין אינו אוסר גם בפחות מס' לא החמירו בפסח ובפוגם מותר בפחות מס' כי מצטער על התערובות לא אסרו בחמץ במשהו אך זה ניחא לדידן משא"כ לרב דפסק כר"י דמין במינו לא בטיל במשהו מדאורייתא אף דבשא"מ טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ במינו כשאינו נותן טעם רק משהו ואינו פוגם התערובות אוסר במשהו כי במשהו אין חילוק בין טעם לשבח או טעם לפגם כיון שהבליעה אסורה ואינו פוגם התערובות ואינו מצטער א"כ לא קשה דאמאי אסר רב במינו לאחר הפסח דלא הוה נט"ל הא במשהו אין פוגם ואינו מצטער אסור דמין במינו, אסור במשהו ולזה הקשה הש"ס שפיר לשהינהו וליעבד בהו שלא במינו ושלא במינו מותר ממ"נ אי לא יתן טעם בטל ואי נותן טעם פוגם התערובות ומצטער עליו ותירץ דגזרינן שאינו מינו אטו מינו ובמינו אם לא יתן טעם לא יפגום התערובות ויהיה אסור כי מין במינו לא בטיל שבירת הקדירה החמץ הוה כדיעבד:

ולפ"ז תירץ ג"כ קושיית הג' דהא אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דכאן הוה ספק אם מבטל איסור כלל דאם הקדירה נותן טעם הרבה הוה נט"ל ובשבירת הקדירה הוה כדיעבד לא מבטל איסור כלל וספיקא דמבטלין איסור לכתחלה הוה ספיקא דרבנן ולקולא כנלענ"ד:

והנה טעם כעיקר ילפינן ממשרת או מכלי מדין ולכאורה אי ילפינן ממשרת ואמאי לא הוה כלי מדין שני כתובים הבאים כאחד וצריך לומר דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא א"כ בכלי אינו אסור מדאורייתא התערובות לשיטת הרשב"א מטעם בטל ולשיטת הר"ן מטעם מצטער בתערובתו ולפ"ז נראה (דבסי' צ"ח) ביו"ד הובא דאם נתערב מין במינו ונשפך בעין שאינו יכול לעמוד עליו אם היה ס' מותר ובמין בשאינו מינו אסור דהוה ספיקא דאורייתא ולא הביא הדין לענין בליעת הכלי אפשר דלענין בליעת הכלי הוה ספיקא דרבנן גם במין בשאינו מינו כי אולי יליף טעם כעיקר ממשרת בזה יש לתרץ סתירת הרשב"א בסוגיא דזרוע בשלה מה שעמד בחמדת שלמה ע"ש לעיל (בסי' תמ"ב) מה שתרצתי הרשב"א:

סימן תנג סעיף א רמ"א מותר להדליק בשמנים עיין במ"א (ס"ק ב') שהביא בשם המהרי"ל דמשמע דמותר לאכול שמן זית ונראה דלאכול שמנים הנעשה ממיני קטניות אסורין דרק להדליק מותר ולא לאכול וכן הוא להדיא בתה"ד שכתב דמותר ליהנות באותן תבואות בפסח כגון ע"י הדלקה משמן זרע פשתן ושומשמין וזרע קנבוס דאסור אינן אלא בלאו מוכח דאכילה אסור אך לכאורה נראה דדוקא שלשה מינין הללו אסורין דכיון דכל סברת חלוקו דכיון דאכילה בכרת גזרינן אבל הנאה דאינה אלא בלאו לא גזרינן:

[ומה דקשה לכאורה מהא דאמרינן ביבמות (דף קי"ט) אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו קשה ג"כ על רש"י והר"ן ע"ז (דף ט"ו) דאין מוכרין בהמה גסה גזירה משום שכירות גזירה משום שאלה גזירה משום נסיוני דזמנין דמזבין לה ניהלה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואמר ליה תא נסייה ניהליה