חידושי מהרא"ך חלק א פ

נבילה אינה בטילה בשחיטה דאפשר לנבילה להיות כשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה דאזלינן בתר בטיל ותוס' זבחים (דף ע"ד) כתבו דסוגיית הש"ס דלר"י אסורין אינן בטילין ע"כ דאתא כר' חנינא דאזלינן בתר בטיל ואפשר לאסור להיות מותר דלכי מסרחא פרחה איסורא מיניה א"כ אי סבר רב דנבילה שאינה ראויה לגר קרוי נבילה אף לכי מסרח אסור הוה מין בשא"מ ואמאי אינו בטיל ולומר כיון דאם נסרח ונפסל מאכילת כלב מודה רב דמותר א"כ אפשר להיות האיסור היתר זה אין סברא כלל לענין איסור אכילה דאם נפסל מאכילת כלב אינו אוכל כלל רק עפרא בעלמא פשיטא דהוה מין בשא"מ כמו שכתבו תוס' בפסחים דמשקין כיון דלכי מסרח אין שם משקין עלייהו הוה מבשא"מ ואיני דומה האיסור אכילה לאיסור טומאה א"כ ע"כ צ"ל דהא דסובר רב נט"ל אסור הוא כמ"ש תוס' בע"ז (דף ס"ח) דיש שלש מחלוקת בדבר דר"מ סובר כל נט"ל אסור אפילו כשהוא פגום כשהוא בעין ור"ש מתיר כל פגם אפילו כשהוא שבח כשהאיסור בעין ורבנן דר"ע סברי בפסחים (דף מ"ד) דדבר בעין כשהוא פגם שרי דיליף מאכילה אבל פגם דהשתא שאין האיסור בעין עכשיו אמנם היה לשבח כשהאיסור היה בעין אסור דיליף מגיעולי מדין א"כ גם רב סובר דנבילה שאינה ראויה לגר כשהוא בעין מותר רק נט"ל עכשיו כשאין איסור בעין אסור לרבנן דמחלקי בין פגם כשהאיסור בעין לפגם שהיה משובח כשהיה בעין אין חילוק כלל בין נפגם מעיקרא או לנפגם אח"כ ושפיר דסובר רב דקדירות בפסח ישברו ומזה מוכח דלא כמ"ש המו"ח זצ"ל על הא דהקשה דהא חמץ אסור אפילו כשנפסל מאכילת אדם עד שיפסל מאכילת כלב ולא חשיב בפסחים (דף כ"ד) חמץ בין הדברים שאסורין שלא כדרך הנאתן ותירץ דהא דאסור חמץ שנפסל מאכילת אדם הוא משום דכתיב תשביתו דמשמע שלא כדרך אכילה דילפי מתשביתו כמ"ש תוס' דתשביתו משמע שלא כדרך הנאתן וכיון דאינו רק איסור עשה לא חשיב ליה בגמ' דעל הלאו לא עביד כיון דהיה שלא כד"א עיי"ש א"כ לפי דבריו עכ"פ אי אפשר לחמץ להיות מצה שיהיה נותר לכי מסרח ואמאי פוסק רב דלר"י דסובר מין במינו לא בטל אסר בחמץ אלא ודאי דהתוס' סברי כשיטת הר"ן דחמץ כשנפסל מאכילת אדם מותר כמו כל האסורין רק חמץ דראוי לחמע בו עיסות אחרות אסור כשנפסל מאכילת אדם אבל אם אינו ראוי מותר א"כ שפיר לר"ח הוה מין במינו ואינו בטל **(ובגוף קושיית המקו"ח כיון דחמץ אסור אפילו כשנפסל מאוכל אדם א"כ הוה שלא כדרך הנאתן ואפ"ה אסור לאכול א"כ אמאי לא קאמר בגמ' דגם חמץ אסור שלכד"א כמו הכלאי כרם ולזה תירץ שם דאינו עובר בלאו רק אעשה עיש"ה (בסי' תמ"ב) לפע"ד דלסברת הר"ן הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות עובר נמי בלאו ואפ"ה לא קשה אמאי לא קאמר בגמ' דהכל מודים חמץ בפסח דאסור שלכד"א והטעם דהנה שאור אינו ראוי לאכול ואפ"ה אסור באכילה בלאו ובכרת והוא משום דראוי לחמע עיסות אחרות עובר על ב"י וממילא דאסור באכילה דהוקש שאור האכילה לשאור דראיה ובנוקשה דפליגי ר"א ורבנן הוא באותו נוקשה שאינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות אבל בראוי לחמע עיסות אחרות בודאי עובר על אכילתו כמו שאור ולא הוצרך הגמ' כלל לאשמעינן כזאת דבחמץ אסור שלא כד"א בראוי לחמע בו עיסות דהא זה הוי ממש כמו שליח דכתוב מפורש בתורה דעובר עליה בלאו וכרת אף דשאור הוי שלא כד"א שראוי לחמע וכמו כן חמץ היכא דראוי לחמע דלא גרע משאור כנ"ל:

)** עיין לעיל בסי' תמ"ז מה שתירצתי קושיית מקור חיים הזה בסגנון אחר:

והרשב"א בת' (סי' רפ"ד) כתב דהפלוגתא בין ר"ח ור' חנינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל אבל כשאין אחד יכול להיות כמו השני הוה מבשא"מ הוא רק לענין טומאה אבל לענין איסור אכילה אף שאין אחד יכול להיות כמו חבירו מ"מ מקרי מב"מ והכל מין בשר א"כ שפיר דאפשר דרב סובר דמין במינו לא בטיל ונבילה שאינה ראויה לגר קרוי נבילה ויש מקום לקושיית המקו"ח:

וקודם שנתרץ קושיותי נראה להסביר סברת הרשב"א והר"ן בנדרים כתב הטעם דהחמירו חכמים בדשיל"מ דאינו בטל במינו דפלוגתא דר"י ורבנן דר"י סובר דמין במינו לא בטיל ורבנן סברי דעולין אין מבטלין זה את זה ותרווייהו ילפי מחד קרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר ר"י סובר דמין במינו לא בטל ורבנן סברי דעולין אין מבטלין זה את זה ר"י סובר דעצם בעצם לא בטיל ורבנן סברי דאזלינן בתר דמיון ולא בתר עצם ולכך אין עולין ומבטל זה את זה אבל איסור והיתר נהי דעצם הם מין במינו אבל הדמיון אינו מינו במינו כי זה איסור וזה היתר סברי רבנן דבטיל נמצא דלרבנן אזלינן בתר דמיון ור"י אזל בתר עצם וסובר הרשב"א דהא דסובר ר"י דאזלינן בתר עצם הוא באיסורי אכילה כי חיך אוכל יטעם כיון שהם עצם אחד ואין הרוב מחליש הטעם המועט לא אזלינן בתר דמיון רק בתר עצם אבל לענין טומאה כיון דלא איכפת לן בטעם וסובר ר"י ג"כ דאזלינן בתר הדמיון ולא בתר העצם לבד וכיון שזה מטמא וזה אינו מטמא הוה מין בשא"מ כמו לחכמים דאיסור והיתר הוה משבא"מ רק במקום דאפשר שיהיה המבטל כמו הבטל לר"ח או הבטל כמו המבטל לר"ח אף דעכשיו אינן שוין כיון דשוין בעצם וגם בדמיון יכול להיות האחד כמו חבירו אינו בטל ורבנן כיון דלא אזלי בתר העצם רק בתר הדמיון כיון דעכשיו אין הדמיון שוה בטל:

ולפ"ז נראה לר"י דלענין איסור בל יראה הוה כמו טומאה ואינו מין במינו רק במקום דיכול להיות המבטל כמו הבטל לרב חסדא או הבטל כמו המבטל לר' חנינא ובחמץ ומצה אפי' אי אפשר לר' חסדא להיות המבטל כמו הבטל והוא מבשא"מ ולא משכחת רק בחטים מצומתים ובחטים שאינם מצומחים ולא בחמץ ומצה אפי' אך לכאורה נהי דאנן פסקינן כר' חנינא לשיטת התוס' בזבחים הנ"ל והאיסור יכול להיות כמו ההיתר מכל מקום קשה דהא בחמץ גם אם נפסל מאכילת כלב צריך לבער ואי אפשר להיות האיסור כמו ההיתר ואיך כתב המ"א (בסי' תמ"ב) דלשיטת רש"י דפסק כר"י דמב"מ לא בטיל עובר בבל יראה ואפשר כיון דאנן פסקינן דחמץ לאחר הפסח מותר ודלא כר"י א"כ אפשר האיסור להיות כהיתר ואינו בטל בפסח לענין בל יראה ולר"ח לא משכחת רק בחטים מצומחים שנתערבו בחטים שאינם מצומתים ועל קושיית מקו"ח עיין לעיל (סי' תמ"ז) מה שתרצתי:

דהר"ן כתב בסוף ע"ז (דף ע"ו) על הא דהקשו תוס' אי לינת לילה לבד פוגמת למה הוצרכה תורה שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי מתכת הרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי לדידי לא קשה שכבר פרשתי למעלה שבליעה הבלוע בקדירה שאינה בת יומא דאלו לגר הוא מעצמו אסור אלא מפני שאינה משובח תערובתו אלא פוגם אינו אוסר ערובות וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו כמו שצותה לשרוף ולבער ונותר בעין והבליעות נותר בכלי ראתה התורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכת ועיין בחוות דעת (סי' צ"ג ס"ק ב'):

ולכאורה צריך להבין דהא ניחא לשיטת הרמב"ם (בפ"ת מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ד) דטעון מריקה ושטיפה עקב אכילה קודם שנעשה נותר אבל שיטת התוס' זבחים (דף צ"ו) דא"צ שבירה רק לאחר שנעשה נותר יקשה