חידושי מהרא"ך חלק א עט

ולענ"ד נראה דשפיר כתב וסברתו דהיכי שהקנין הוא דבר ברור לא מבטלינן מספיקא דהא דלא מבטלינן מספיקא המקח כשנולד הספק ברשות הלוקח הוא כשיש חזקה שמעידה שהמקח נעשה כראוי ואי אפשר לבטל המקח מהספק הנולד אח"כ ברשות הלוקח אבל בגבינות דליכא חזקה כיון שדרך להתליע ולא נתחזק הקנין עדיין דנאמר דמספיקא לא מבטלינן א"כ באונאה בשעת מקח ליכא ספיקא דמסתמא דקדקו במקח ולא להונות עצמן כי בפחות משתות דהוה מחילה כתב הרא"ש לפי שאין המוכר והלוקח יכולין לכוין המקח בצמצום ודרך העולם למחול עד שתות אבל בשתות או יותר משתות מדקדקין לידע המקח וליכא ספיקא על שעת הקנין ולזה כשנתודע ברשות הלוקח אמרינן כ"נ כ"ה אבל בממון לא שייך האי סברא וצריך חזקה:

ומה שחידש לן הרב הצדיק זצ"ל דחוזרת אונאה אי לבטל המקח ביותר משתות הוא מטעם מצות השבה א"כ כל היכא דאיכא ספיקא במילתא ליכא עליה חיוב השבה או לבטל המקח ודבר מסתבר אך לבטל המקח שיהיה מטעם מצות השבה יש לומר לדעת המחבר (בסי' רכ"ז) דאין המאנה יכול לחזור אבל לדעת הרמ"א דאף המאנה יכול לחזור כיון שהנתאנה יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם משום הכי גם המאנה יכול לחזור מבואר דאין הביטול מקח מטעם מצות השבה דא"כ אמאי המאנה יכול לחזור א"ו דביותר משתות בטל המקח מצד הסברא כמו בקרקעות ביותר מפלגא ובמטלטלין ביותר משתות:

אך קושייתו מתורץ דביותר משתות דהוה ביטול מקח אמרינן כיון דדרך השערים להשתנות אמרינן כ"נ כ"ה ואין מבטלין רשות ובשתות דאונאה חוזר הוא מצד מצות השבה ומספיקא לא מחייבינן למוכר להחזיר:

סימן תמט סעיף א חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים הנכנסים לשם עכו"ם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה חנות של עכו"ם ומלאי של עכו"ם ופועלים הנכנסים לשם ישראלים חמץ שנמצא שם מותר אפילו באכילה כך היא גירסת רש"י ורבינו האי אבל רבינו חננאל גורס בהיפוך:

והנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו האי דינא המפורש בברייתא בפסחים (דף ל"א) ת"ר חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי אחרים נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה חנות של אחרים ומלאי של אחרים ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין לשם אחר הפסח מותר בהנאה ותירצו דספיקא דרבנן לקולא וס"ל בכל גוונא דספק חמץ שעבר עליו הפסח דמותר וקשה כיון דהברייתא מפורש דאזלינן בתר הקביעות ולא אמרינן ספיקא לקולא אמאי השמיטו. במקור חיים כתב כיון דהישראל ודאי לא הכניסו חמץ בפסח רק קודם פסח אזלינן בתר בתרא ולענ"ד נראה דהברייתא מיירי בגוונא דליכא למיתלי בשל אחרים יותר מישראל דבדקו קודם פסח לא היה נכנסין בפסח כלל ולא שייך לומר דבתר בתרא אזלינן כי סתם נאמר בברייתא דאזלינן בתר קביעות:

ונלענ"ד דהנה פסקינן דאפילו בביטול חמצו מ"מ אסור חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ובאמת צריך להבין כיון דספיקא דרבנן לקולא אמאי אסרו בברייתא אם החנות של ישראל ולא אמרינן ספיקא לקולא ונראה דהנה אם דנין על החמץ גופיה לענין ממון של מי הוא אף דליכא חזקת מרא קמא כיון דהספק הוא ספק השקול מ"מ הדין דמספיקא לא מפקינן ממונא כיון דנמצא בחנותו ובחצירו וכיון דלענין ממון היינו דנין דשל ישראל הוא ממילא הוה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור אבל כשביטל החמץ והפקירו נהי דביטול לא מהני להתיר אם עבר עליו הפסח מ"מ חזקת ממון לא שייך לומר דהוי הפקר והוה ספק דרבנן ומותר ולזה ניחא דהנה הא דא"ר הבודק צריך שיבטל מבואר בראשונים ובאחרונים דמדאורייתא סגי באחד מהם או בביעור או בביטול ובימי המשנה וברייתא והיה עיקר הבדיקה לא רצו לסמוך על הביטול דלמא לא יבעל בלב שלם כמבואר בר"ן בריש מכילתין ורב תיקן דצריך שניהם בדיקה וביטול וכתבתי (בסי' תל"ד) דכיון דתקנת חכמים דצריך שיבטל אף דשכח לבטל בטל הוא ע"ש וניחא דבימי הברייתא דלא היה התקנה שיבטל רק דבדיקה לחודיה דסגי א"כ לענין ממונא היה של ישראל בעל החנות לכך אסור אבל לדידן דצריך שיבטל אף אם לא ביטל בטל הוא ולא הוה שלו לענין ממונא והוה כמו שאר ספיקא דרבנן לקולא והשמיטו הברייתא:

בזה יש לתרץ מה שהקשה הב"ח על הא דתני בברייתא חנות של ישראל ופועלי אחרים נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה חנות של אחרים ופועלי ישראל נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה והקשה אמאי לא תני סתם ברישא דאסור ובסיפא דמותר כדקתני בכל דוכתא והוכיח מזה דספק חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה על כן תני ברישא דאסור בהנאה דתלינן דשל ישראל הוא בודאי ואצ"ל באכילה דלענין אכילה אפילו מספיקא אסור ולפמ"ש ניחא דהא לכך לא אמרינן דספיקא דרבנן לקולא כיון דכשאנו דנין לענין ממונא הוה של ישראל ממילא דאסור והנה באיסורי הנאה דעת רש"י דלא הוה של בעלים כלל והפקר הם ודעת הרשב"א בסוכה (דף מ"ו) דגם איסורי הנאה מקרי של בעלים עיין במק"ח (סימן תל"א) ותוס' קדושין (דף ע"ג) כתבו דלשמואל לא שייך לומר בקידשה אביה בדרך קידשה לעצמה בעיר חזקת פנויה כיון דעכשיו ממ"נ מקודשת ע"ש א"כ גם כאן לכאורה כיון דכל העיקר הטעם דאסרינן ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כיון לענין ממונא מחזקינן דשל ישראל הוא וקשה כיון דמחזקינן דשל ישראל אסור בהנאה ואיסורי הנאה הוה הפקר ואינו שלו לא שייך לומר חזקת ממון כלל אך אי נימא כסברת הרשב"א דאיסורי הנאה יש לו בעלים שפיר דמחזקינן דשלו הוא ולזה קתני בברייתא אסור בהנאה דהו"א דלענין איסור הנאה לא שייך לאסור דכיון דיהיה אסור בהנאה ואינו של בעלים כלל לא שייך חזקת ממון וקתני דאסור בהנאה כסברת הרשב"א ואצ"ל באכילה דלענין אכילה שפיר יש מקום לאסור מטעם חזקת ממון ובסיפא אמר דמותר באכילה דמחזקינן ליה לחמץ של אחרים ואצ"ל בהנאה דבהנאה פשיטא דמותר דאי תאסר בהנאה תפקיע החמץ מרשות האחרים אבל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה ג"כ:

סימן תנא סעיף א קדירות של חרס שנשתמשו בהן חמץ ועיין במקו"ח (סימן תמ"ז) שהקשה על סוגיית הש"ס פסחים (דף ל') אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו דהא מאן דסובר דנט"ל אסור ע"כ דסובר דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ואין חילוק בין פגם מרובה לפגם זוטא והתורה אסרה נבילה שאינה ראויה לגר רק הקרא אתא למישרי סרוח מעיקרא א"כ הקדירה נפגמה קודם פסח והיה סרוח מעיקרא ע"ש:

ונראה דהנה יש לעיין רב סובר כר"י דמין במינו לא בטיל ובהא דסובר ר"י דמין במינו לא בטיל פליגי במנחות דף כ"ג) ר"ח ור' חנינא ר"ח סובר דנבילה בטילה בשחוטה אליבא דר"י דהוה מין בשאינו מינו כיון דשחוטה אי אפשר להיות נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה דאפשר לנבילה להיות כשחוטה דלכי מסרת פרחה טומאתה ממנו ואזלינן בתר מבטל ור' חנינא סובר דאזלינן בתר בטיל ולא בתר מבטל ולזה