חידושי מהרא"ך חלק א עח

הדו"ש באהבה עזה ומברכו בברכה המשולשת כאות נפשו הטהורה ונפש הכותב ומצפה לתשובתו הרמתה להלכה למעשה:

אלעזר ברז"ו הכהן תשובה טשעכאנאווע יום א' ה' מרחשוון שנת תר"ד לפ"ק החיים והשלום לכבוד ידידי מחו' הרב הגאון החריף ובקי המפורסם פאר הדור והזמן מו"ה אלעזר הכהן אב"ד דק"ק פולטוסק. אחד"ש ידידי מחותני נ"י הגיעני מכתב ידידי נ"י בשבוע העברה ורצון ידידי מחותני להודיע דעתי בעסק הבא לפניו מדרכי בכל ענינים שבין אדם לחבירו הבאים לפני אני משתדל ומטריח א"ע בכל האפשרות בידי לפשר ביניהם ולא להעמיד הדבר על ד"ת על דעתי מה שאינני בגדר הזה ולזאת גם עתה מבוקשי שכבוד ידידי מחותני נ"י יזרז א"ע בהשתדלות האפשרי לרצות את הבע"ד זולת אם יהי' הדבר מהנמנע לגמרי:

הנה מ"ש ידידי בכה"ג לא שייך כל שנולד ספק ברשותו ומזה הקשה על דברי הרמ"א שסתם משמע אף באונאה שיעור שתות על המתאנה לברר ואף דלא שייך הך כללא דכל שנולד ספק ברשותו וכו' דברי טעם ויפה וכתב ואני אומר דלפי הבנתי בדברי הרמ"א בלא זה קשה טובא דהא מבואר (בסי' רל"ב סי' ט"ז) גבי גבינות דהמע"ה ולא אמרינן כל שנולד ספק ברשותו משום דליכא חזקה דמעיקרא דדרך הגבינות להתליע כמ"ש הסמ"ע והש"ך וא"כ אדרבה גבי אונאה אפילו הי' ידוע שערי השער שיהי' מקודם ליכא אונאה מ"מ כיון שדרך השערים להשתנות דמי לגבינות והמרדכי נראה דסובר דלא בעינן כלל להך כללא חזקה דמעיקרא וא"כ הדברים הנראים בש"ע כסותרים זא"ז וראיתי בנתיבות (סי' רכ"ז) מ"ש לתרץ קושיית הקצה"ח מהא דבשכ"מ אזלינן בתר השתא וכתב בתוך דבריו בטעמא דמלתא משום שהקנין הוא דבר ברור לא מבטלינן מספיקא ומדמה לתשובת הרשב"א המובא (בסימן מ"ו) גבי תרי ותרי בתנאי ולדברי הט"ז (בסימן ק"ג) ודבריו אינם מובנים כלל ואין לו דמיון דהתם הקניה הוא בברור אף לדברי האמוראים תנאי משא"כ הכא וגם מ"ש דאתחזיק אינשי בגזלנא לא מחזקינן הוא דבר דחוק גם הוה להפוסקים לחלק בין ידע המוכר באונאה או לא וגם בכל זה אינו מיושב מההיא (דסי' רל"ב) שם נמי נימא דהקני' הוא בודאי לכך אני אומר בטעמא דמילתא דהרמ"א סובר דבעינן אונאה דנלמד מקרא דלא תונו ומבואר ברמב"ם (פרק י"ב ממכירה) דלכך לוקין משום שניתן להשבון אם כן אמרינן דהענין נתקיים בשעת מעשה רק חיובא דהשבה עלי' בשתות או לבטל המקח לגמרי ביותר משתות ובזה מתקן הלאו וא"כ כל היכא דאיכא ספיקא במילתא ליכא עלי' חיוב השבה או חיובא לבטל הקני' או ההתחייבות שנגמר כבר רק דאכתי צריך לטעמא דדרך שערים להשתנות להפוסקים כר' יעקב גבי אם ברי הוא ומפקין ממונא ובזה צריכין לסברת המרדכי דלא דמי להתם מחמת דדרך להשתנות השער וכל זה שייך בענין אונאה משא"כ לגבי מום במקח דההיא (דסי' רל"ב) דלא נלמד דהא אף בקרקעות הדין כן ורק מסברא בעלמא דקנין בטעות חוזר וכיון דאיכא ספיקא בגוף החיוב ממילא אמרינן המע"ה ולדעתי הדבר מוכרח כמ"ש והיא ברירא דמילתא ואפשר גם הנתיבות נתכוין לזה ונשמט איזה תיבות מהדפוס ולפ"ז אין חילוק כלל בין שתות או יותר משתות א"ו שהענין נגמר עפ"י התחייבות כמו בנ"ד מ"מ ספיקא לא מבטלינן וליכא עלי' חיובא דביטול הענין מחמת אונאה עד שיברור ומ"ש ידידי מתשובות פ"מ דאף בנתייקר אח"כ שייך אונאה בלא קיבל מעות הנה הספר הנ"ל אינו ת"י לעיין בו ולדעתי יש לפקפק בזה טובא לדין אונאה בדבר העתיד ואדעתא דהכי נחתי תרווייהו לקבל עליהם הספק הזה וכן דרך הסוחרים ומזלי' גרם:

והנה (בסי' ר"ט) הקשה הב"י על דברי הרמב"ם שכתב בערימה של חטים דיש להם אונאה מהא דאמרינן מה שעזי חולבות וכו' וכתב שם הד"מ דשם מיירי בליכא שיעור אונאה וכן כתב שם הט"ז משם יש ראי' לדברי הפ"מ דאף בספק העתיד שייך אונאה ואמנם בהגהות דו"פ תמה על הב"י והד"מ דאינו ענין לאונאה ומתוך לשון הדו"פ משמע דהב"י וד"מ מיירי הכא שלא פירש בהדיא אבל במפרש והדבר הוא בספק העתיד בודאי לא שייך אונאה ולא דמי לע"מ שאין לך אונאה דלא מהני מחמת דלא ידע דמחיל אבל בספק העתיד מהני לכ"ע במפרש דעל דעת זה נכנסו שניהם וראיתי בס' מחנה אפרים (דף כ"ז ע"ב) שכתב ג"כ על דברי הב"י הנ"ל דלא שייך דין אונאה בכה"ג והביא ראי' מתשו' הרא"ש (כלל י"ג) דכתב שם דבכה"ג אמרינן מזלו גרם ומשמע שם מדברי הרא"ש דתליא אם פירשו בהדיא שמקבלים עליהם הספק הזה ועובדא דפ"מ שהביא ידידי לא אדע אם מיירי דפירשו בהדיא ואפשר דבכה"ג מודה דאין שייכות בזה לדין אונאה:

ולדעתי יש להסתפק אם שייך כלל דין אונאה בדבר שלב"ל רק נעשה עפ"י התחייבות והשתעבדות על גופו וכמו שכתב הה"מ בשם תלמידי הרשב"א (פ' י"ג) ממכירה דלכך ליכא דין אונאה בחליפין דממכר אמר רחמנא וכו' וה"נ י"ל דהיכא דליכא קנין רק ההתחייבות על גופו אינו בכלל ממכר וגם י"ל כיון דמבואר בכתובות (דף ק"ב) בכתב לכהן שחייב לו ה' סלעים דמה"ת פדוי לכשיתן וכתבו שם התוס' דקודם שבא לידו לא מהני כיון דליכא רק שעבוד והוה כמו שטרות דאין פודין דאין גופו ממון וא"כ גם לענין אונאה י"ל כיון דבשעת חיוב אין גופו ממון דמי לשטרות דאמעטו מדין אונאה ואין חילוק אם נתן לו המעות בעד שט"ח דאחרים או בעד שט"ח של עצמו וכמ"ש התוס' כתובות (דף פ"ה) דמיירי שנתן לו דמים שכתב לו שטר ע"ש ואם כי יש לחלק קצת בכל זה צריך עיון לדינא ואמנם אף אי נימא דגם בענין התחייבות שייך אונאה כמ"ש הפ"מ ונימא דגם זה נכנס בסוג ממכר מ"מ נראה לפע"ד ברור דכל זה י"ל היכא שעשו סכום ידוע ביניהם על המקח משא"כ בנ"ד שהי' המדובר ביניהם שבאם ישיג בפחות מי"ג ר"ט אזי גם הוא לא יתן יותר ובאם שיצרך ליתן יותר מחויב להשלים מכיסו בודאי אין להכניסו כלל בדרך מקח וממכר או שכירות רק חיובא בעלמא קבל עלי' נגד הקונה להתרצות על קניית הדגן וכיון שנעשה החיוב עפ"י שטר מחויב להשלים תנאי ואין ענין כלל לדין אונאה ואינו מסוג שכירות ועדיף טובא מהא דנו"נ באמונה שכתבו הפוסקים הטעם דלא הי' דעתם על שיווי המקח ומכ"ש בנ"ד דלא הוה כלל בכלל מכר או שכירות והי' בזה שלום, ממני ידידי מחותנו הדו"ש בלונ"ח. אברהם במו"ה רפאל זצ"ל החו' בק"ק הנ"ל. מחמת טרדות שונות שהי' באותו זמן לא השבתי לכבוד קדושת הרב זצ"ל ואח"כ עיינתי. הנה זה שמפלפל בדינא דפ"מ ולענ"ד נראה במקום דאונאה הוא אם יהי' יותר או פחות מהאומדנא שיש לכל אחד תלה בהולך לחלוב עזים ויש לעיין אם יש דין אונאה אבל אם אונאה הוא כי מה שמכר או קנה שוה יותר או פחות נראה כדעת הפ"מ דהא פשיטא דלר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם פשיטא דלא עדיף שלב"ל מדבר שבא לעולם דיש בו דין אונאה ודנין השומא לאחר שבא לעולם ומ"ש דדברי הנ"י אינן מובנין לי: