חידושי מהרא"ך חלק א עא

ואי אמרת דאינו נאסר משום ע"ז מותר העוף באכילה דהתורה התירה בסימן אחד הוה מעשה גמור ולזה נאסר אבל כששחט לע"ז קדשים בחוץ אינו מותר באכילה מטעם שחיטת קדשים בחוץ לר"א הוה סימן אחד מעשה גמור שיהיה נאסר כמו דלא מהני שחיטת סימן אחד בבהמה. שוב ראיתי דליתא דהא הוה מעשה גמור דתיקון להוציא מידי נבילה ותוס' פסחים (דף ע"ג) סברי דאי טומאת ע"ז לאו דאורייתא הוה תיקון במה שמטהר בשחיטה מידי נבילה אך לכאורה יש לומר דהא דאמר בש"ס פסחים דזה הוה תיקון להוציא מידי טומאה הוא רק בבהמה כיון שמטמא במגע ובמשא אבל בעוף כיון שאינו מטמא רק בבית הבליעה וכשאסור לאכול מטעם ע"ז ושחוטי חוץ לא הוה תיקון במה שמטהרו מידי נבילה מ"מ יש לומר דהוה מעשה גמור אך באומר בגמר זביחה הוא עובדה אי הכי מאי איריא חטאת לאשמעינן זבח לכאורה צריך להבין דאי אמרינן ששחט סתם ובגמר זביחה שחט לע"ז נאסר השחיטה מטעם הוכיח סופו על תחילתו לרשב"ג דלעיל (דף ל"ט) ואי אמרינן שאמר בתחילת השחיטה דאין רצונו לעבוד רק בגמר שחיטה קשה דהא לר"י דס"ל דאם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמה לע"ז אסור דמחשבין מעבודה לעבודה מכ"ש באותו עבודה אם חשב בתחילה על סוף דמהראוי להיות נאסר ונראה דמיירי שאמר בתחילת השחיטה דאין רצונו לעבוד רק בגמר שחיטה רק דהא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן מפיגול ובפיגול מסקינן דאין מפגלין בחצי המתיר וצריך לפגל דוקא בשני הסימנין ולא בסימן אחד כמבואר בפסחים (דף ס"ג) א"כ הא דאסור לר"י כששוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז הוא דוקא בכולו מתיר אבל כשחשב בתחילת השחיטה על לבסוף לא נאסר עד לבסוף דתחילת השחיטה לא הוה רק חצי המתיר ולפ"ז קשה דלמא לכך לא תנא זבח דס"ל כר"מ דמפגלין בחצי המתיר ופירש תוס' בזבחים (דף ל') בד"ה סימן ראשון חוץ לזמנו דדוקא סימן אחד הוה חצי מתיר דמפגלין א"כ בזבח כיון שחשב בתחילת השחיטה בסימן אחד שיהיה סוף השחיטה לע"ז נאסר תיכף דכמו דמחשבין מעבודה לעבודה מחשבין מתחילת עבודה על סוף עבודה אבל בעוף אינו יכול לפגל בשחיטת חצי סימן דלא הוה חצי מתיר ומשכחת לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה וצ"ע קצת:

והנה לעיל הארכתי בסוגיא זו בענין יאוש מאותו ענין והנה תוס' הקשה ב"ק (דף ס"ו) קרבנו ולא הגזול ומסיק הש"ס דגזל קרבן דחבריה תימא דאי בחטאת אפילו הוא עצמו אם אכל חלב מאתמול אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ובשלמים והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ולחומר הנושא נראה לענ"ד דהנה תמורה (דף כ"ז) וברמב"ם (פט"ו מה' מעשה הקרבנות הל' ח') היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ילדה ב' זכרים אחד יקרב עולה והשני ימכור לצורך עולה ודמיו חולין פירש"י שם דעל שניהן חלה קדושת עולה מיהו לא נדר אלא אחד ואם גזל השני הוא דיאוש מהני וקנה הגזלן ואתא קרא קרבנו ולא הגזול:

והנה יש לומר דהנה רש"י בפסחים (דף פ"ח) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום פירש"י להתכפר בו אחר לא עשה ולא כלום דאין עולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים והטעם כמו דאין משנין מזבח לזבח כך אין משנין מבעלים לבעלים כמבואר ברמב"ם דאם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לא לראובן ולא לשמעון. והנה במפריש שתי אשמות או שתי חטאות או שני עולות לאחריות השני תרעה ותמכר ותבא בדמיו עולה לקיץ המזבח ואם היא קרבה בעצמה עולה כשרה דרעי' הוא רק מדרבנן ואפילו ניתק סובר התוס' (דף ע"ג) ובתמורה (דף י"ח) דהוה רק מדרבנן ולשיטת רש"י דניתק הוה מדאורייתא אם שחטו בפירוש לשם עולה הוה ניתק ונסכיה משל ציבור כמבואר בתמורה (דף כ') וברמב"ם (פ"ג מה' מעשה הקרבנות הל' ז') הוא דאם גזל ונתיאשו הבעלים קודם שנתכפר ונתכפר בשני אח"ז וקרב הגזלן העולה יהיה כשר כי נעקר שם הבעלים מהבעלים ונעשית של ציבור קמ"ל מקרבנו ולא הגזול אך יש לומר כיון דנעשית עולת צבור א"צ קרא דיאוש של נגזל לא מהני י"ל דמשכחת בנשיא שהקדיש שעיר לחטאת ועברה שנתו דהדין דרועה ויביא בדמיו עולה ומבואר בפסחים (דף צ"ד) בתוס' דבזה לא, יפלו דמיו לקיץ המזבח כיון שהדין דרועה פשיטא דאם הוא קרבה בעצמו עולה דכשירה דמ"ש שאר חטאת ואשם שניתק לרעי' מטעם עבודה או גזילה דכשירה והוא כיון דנעקר שם הזבח מזה הקרבן גם לא היה שם בעלים על הקרבן לשם עולה אם גזל ונתיאשו הבעלים יהיה כשר אתא קרבנו ולא הגזול לפסול כיון דסוף סוף הוא של הקדש ולא מהני היאוש:

ועוד יש לומר דעולה שנתחייב קודם מיתה מחויבין היורשין להביא כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' מחוסרי כפרה הל' י"ג) ואם הביא היורש העולה וגזל אחד ונתיאש היורש אי לאו קרא הו"א דהגזלן יצא דלאחר מיתה ליכא שינוי בעלים כדאיתא בזבחים (דף י"ז ע"ב) א"ר עולה הבאה לאחר מיתה שחטה בשינוי קודש פסולה בשינוי בעלים כשירה הו"א דהוא עולה של גזלן מחויבים היורשין להביא עולה אחרת קמ"ל קרבנו ולא הגזול ולא קנה הגזלן ועולה הבאה לאחר מיתה שעשאה שלא לשם בעלים עלתה לבעלים לשם חובה שאין בעלים לאחר מיתה כמבואר ברמב"ם (פט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הל' ט"ו) ואי לאו הקרא קרבנו הו"א דכיון דמהני היאוש אין לומר במה שאין משנין מבעלים לבעלים:

דין מכירת חמץ הנהוג עתה והנה בדין זה לעיין הרבה אם מכירת חמץ כפי שקנה המקום או קניית חמץ ע"י שכירות משום חצירו מבואר בכאן דין דהא חצירות מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי שהוא לישראל ולא לנכרי:

סעיף ג ואם מכרו או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית קודם הפסח אעפ"י שהישראל מכירו לעכו"ם ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאתר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מפנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל במתנה ע"מ להחזיר לא מהני:

והנה לפרש ד' המחבר או שנתנו לעכו"ם שמחוץ לבית קודם פסח שהיינו שיוציא החמץ מן הבית כי עיקר קנין לנכרי במשיכה כאשר לא משך צריך להקנות לו המקום שהחמץ עומד עליו וקרקע אינה נקנה רק בשטר ולזה נהגו לכתוב שכירות על מכירת חמץ כדי שיקנה המקום וקניית חמץ ע"י שכירות או מכירת הקרקע הוא או מטעם חצרו החמץ עומר עליו או מטעם קנין אגב והנה מטעם חצר מפקפקים דהא חצר מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי ויש מהפוסקים דהא דאין שליחות לנכרי הוא לדידן אבל נכרי לנכרי יכול להיות שליח וכ"כ המ"ב שהביא המ"א (ס"ק ד') דנכרי אינו נעשה שליח לישראל ולא ישראל לנכרי אבל נכרי לנכרי שהם שוין נעשה שליח לחבירו והמ"א הביא צ"ע דבירושלמי (פ"ו מהל' דמאי ובפ"א מהל' תרומה) מבואר דאין נכרי נעשה שליח לחבירו ולזה העלו האחרונים שלא להקנות בשכירות מקום מטעם חצר רק מתורת אגב וסמ"ע (סי' קפ"ח) כשהמשלח ושליח בענין אחד מהני בשליחות והש"ך (בסי' רמ"ג ס"ק ה) אבל נכרי לנכרי נעשה שליח ונ"מ לענין מכירת חמץ [כוונתו אי החצר מהני] וכ"כ בת' משאת בנימין בפשיטות עכ"ל ובב"ש אה"ע (סי' ה' ס"ק י"ט) בת"ה ש"מ דאפילו עכו"ם לעכו"ם אין שליחות דלא כמשאת בנימין והקצה"ח (סי' קפ"ח) כתב דראיית הב"ש מת"ה אינה ראיה דהת"ה מסופק אם הנכרי