חידושי מהרא"ך חלק א ע

דאם נאסר היין מטעם נגיעה היה אסור לקבל מעות רק כיון דיכל לו לאסור מותר לו לקבל עי"ש והתוס' הקשו לשיטתם שם עיי"ש ודוק] נחזור לענינו דעכ"פ הגזלן קונה הגזילה ביאוש שהיה בידו להפקיע החפץ משל בעלים א"כ קנה שאין הבעלים יכולין לחזור מיאוש דלא כדעת מו"ח זצ"ל דנהי דצריך לבוא לרשות זוכה לענין זה שלא יהיה ביכולתו לחזור אתא לרשות זוכה של הגזלן אך לפ"ז עכ"פ הדין דיאוש צריך לבוא לרשות זוכה רק בגזילה כבר אתא לרשות זוכה הגזלן קנה ביאוש דא"י לחזור ובירושלמי נראה דיאוש הוא דומה להפקר לגמרי ואין צריך לבוא כלל לרשות זוכה:

והנה תוס' סוכה (דף ל') הביאו הירושלמי (בפ"ק דמס' ערלה) רשב"א אומר נוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו ברשות הרבים פטור בגזל קרקע ויש קרקע נגזלת אר"א אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע וכתבו בתוס' וכולה מילתא תמיה עיי"ש וכן הר"ש בפירושו תמה על הירושלמי ולענ"ד נראה בכוונת הירושלמי דס"ל לרשב"א דהנוטע לרבים חייב בנטיעה בשל יחיד אבל כשהנוטע הוא לרבים ובקרקע של רבים פטור ואם נטע לשל רבים בקרקע גזולה ג"כ פטור והקשה דכי יש קרקע נגזלת א"כ נוטע לרבים בשל יחיד יחייב א"ר אילעי אע"פ שאין קרקע נגזלת מ"מ יש יאוש לקרקע וס"ל לירושלמי דיאוש אינו קונה דבאיסורא אתא לידיה והנה במטלטלין אף דיאוש אינו קונה וש"ר לאחר יאוש קנה מ"מ לא הוי היאוש בהפקר כמ"ש תוס' ב"ק (דף ס"ט) דהא אסור לו לאחר להחזיק בהגזילה דצריך הגזלן להשיב הגזילה ובקרקע כיון שאין הקרקע נגזלת אין הגזלן חייב בהשבה וכמבואר בירושלמי ב"ק דהא דגזל שדה ונטלוהו מסיקים אם מחמת גזלן חייב אמר ר"י הלא אמרו אין קרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו אחרת קנס קנסוהו א"כ כיון דאין הגזלן חייב להחזיר לו מדין תורה מי שזוכה לאחר יאוש קונה דמשום קנס שקנסוהו לגזלן ולא שייך להפקיעו מבעל ש"ר ולקנסו א"כ הוי השדה הפקר וכל אחד יכול לזכות ולא הוי הקרקע של יחיד דהא כל אדם יכול לזכות וסובר הירושלמי דיאוש מהני בקרקע או כשנשתקע שם בעלים א"כ מוכח דיאוש הוי כהפקר דאי צריך שיבוא לרשות זוכה לא הי' פטור דכיון דבידו לחזור ולא הוי הפקר כמו שכתב מו"ח הגאון זצ"ל לענין מעשר:

אך גוף סברת רש"י בשותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין כיון דיש לו היזק צריך ישוב מהא בגיטין (דף נ"ה) התם איכא למימר טעות בד"ר ירמי' עיי"ש וצ"ע:

אמר המעתיק הן ראיתי לכתוב כאן עוד קצת חדושים מחולין (דף מ"א) בסוגיא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז הואיל דשייך קצת בענין איסור הנאה וגם מחמת מהות טוב הצגתי בסימן הזה:

גרסינן בחולין (דף מ"א) איתביה ר"נ לר"ה השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב לשלם חטאת ואי אמרת כיון ששחטה בה סימן אחד אוסרה בשחוטי חוץ לא ליחייב והקשו האחרונים דהא בשוחט להר אינו נאסר התקרובות מ"מ העובדו חייב א"כ לוקי הברייתא ששחט להר כמו דהוכיחו התוס' דלפני ע"ז לאו דוקא דאל"כ אמאי הקשה הש"ס אשחוטי חוץ לא ליחייב דלמא מיירי ששחט שלא לפני ע"ז דלא מיתסר ומ"מ העובד חייב. ונראה דהנה תוס' ב"ק (דף ע"א) בד"ה איסורי הנאה כתבו דקושיית הש"ס אשחוטי חוץ לא לחייבו דכיון דאסרה לא חזי לפתח אהל מועד א"כ לא היה יכול לאוקמא בשוחט להר דהא לגבוה נאסר כמו שכתבו התוס' דהמשתחוה להר אבניו אסורין למזבח אבל אי אמרינן דאין נאסר רק כשנשחט לפני ע"ז שלא לפני ע"ז אינו נאסר גם לגבוה היה מותר והוכיחו תוס' שפיר:

בזה יש לתרץ מה שהקשו על הט"ז ביו"ד (סימן ב' ס"ק י"ד) דרצה להוכיח מדנקיט ר"ה סימן אחד דצריך לעשות מעשה נבילה דוקא אבל במידי שאינו עושה אותה נבילה לא נאסר דאפילו כל דהו לא מיקרי וקשה דא"כ מאי הקשה הש"ס מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתין כעולא ועולא מעשה כל דהו קאמר כיון דצריך לעשות מעשה טריפה א"כ משכחת לה שפיר ששחט הקנה ולא נאסר עד אשר שחט הרוב וכולהו בהדי הדדי קאתי:

ונראה דהנה תוס' לקמן ד"ה ת"ש כתבו דאיך ילפינן מכלים דאחז דנאסר במעשה להדיוט דהא כלים דאחז נאסר לגבוה ומנ"ל דנאסר להדיוט ותירצו דכיון דכלים דאחז נאסרו אע"פ שלא עשה בהן אחז שום שינוי א"כ היכי דעביד מעשה גמור שהתחיל לשחוט אסר אף להדיוט א"כ אי לאו דר"ה הוה אמרינן דהא דאמר עולא הוא במעשה ממש להדיוט ולגבוה אוסר במעשה גמור כשעשה אותו טריפה ול"ק מהא דחייב שלש חטאות דמיירי בחטאת העוף אבל ר"ה דסובר דבמעשה טריפה נאסר להדיוט ע"כ דלגבוה אסור במעשה כל דהו כדמוכח מכלים דאחז דנאסרו לגבוה ולא להדיוט א"כ אשחוטי חוץ אמאי חייב. וראיתי בת' ר"ע איגר (סי' קס"ה) שהקשה לשיטת רש"י דאם שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים לדידן דפסקינן דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב רק כשנפסלה בשחיטה איגלאי מילתא למפרע דלא הוה שחיטה הוא רק אם נתנבלה בסוף אכל אם אירע פסול אחד בסימן השני חייב משום שחוטי חוץ דהא ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף כמבואר בתולין (דף כ"ט) א"כ בכאן לא נתנבלה רק דנשחט לע"ז ושחיטת ע"ז מיקרי שחיטה דהא שחט ראשון לע"ז ושני לשולחנו חייב משום אותו ואת בנו א"כ מה הקשה הש"ס משום שחוטי חוץ לא לחייבו ולענ"ד דלכך פירש"י בשחט לע"ז דפקע שם קדשי מזבח הכוונה כיון דנאסר להדיוט פקע קדושת מזבח ולא מיקרי שחיטת קדשים לבסוף ואינו חייב מטעם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף משא"כ כשאירע פסול קדשים בסוף מיקרי קדשים פסולין חייב מטעם שחוטי חוץ דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף א"כ אם לא היה נאסר רק לגבוה ולא להדיוט שפיר לשיטת רש"י חייב משום שחוטי חוץ דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ואי אפשר לומר לשיטת רש"י כמו שפירש תוס' דקושיית הש"ס הוא כיון שאינו ראוי לפתח אוהל מועד תוס' אזלי לשיטתם דגם אם אירע פסול בשחיטתו אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא הוה שחיטה:

ועוד הקשה בת' הנ"ל על קושיית תוס' ד"ה אי הכי הקשו דש"ס דייק לר"נ דסובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מברייתא דקתני חטאת ולא תנא זבח דאדם יכול לאסור ומאי קושיא הא מתוקמא בחטאת בהמה והא דלא תני זבח לאפוקי שלמים וכתב רש"י דדיוק הש"ס הוא אמאי לא תני עולה א"כ בלא ר"ה היה יכול הש"ס להקשות אמאי תנא חטאת והקשה דמעיקרא בלא ר"ה היה סובר דבמעשה רבה יכול לאסור א"כ ניחא דנקט חטאת ולא עולה דבעולת עוף לא משכחת דהא בשחוטי חוץ לא מחייב רק בב' סימנים כיון דשחט סימן אחד נאסרה דהא סי' בעוף דהוי שחיטה מעליא היא מעשה רבה מש"ה נקט חטאת משכחת גם בעוף דבגמר סימן אחד דנאסר חייב ג"כ משום שחוטי חוץ:

ולענ"ד אפשר לומר דהא דסגי בעוף בשחיטת סימן אחד אין הטעם כי יצא חיותה דהא ילפינן דסגי בעוף בשחיטת סימן אחד מה דאיתקש לבהמה ולדגים ואי אמרינן דקים לן דיצא חיותה ממנה בשחיטת סימן אחד לא היה מהצורך ללמוד מהקישא והיה קשה קושיית הש"ס כי מיתה עומד ושוחט והא דהקשה הש"ס לעיל כי מתה עומד ומולק ופירש רש"י דהא ודאי עוף בחד סימן מת ואמאי מעכב השני הוא כשנשבר מפרקתה ורוב בשר עמה כמו דאיתא בר"ן בחדושי הש"ס (דף כ"ח) א"כ סימן אחד בעוף הוה רק מעשה נבילה כמו בבהמה רק אם שחט לע"ז