חידושי מהרא"ך חלק א סד

מותר אבל כאשר הבליעה אסורה דאינה נפסלת מאכילת אדם א"כ אם נותן טעם פוגם התערובות ומצטער עליו ומותר דנט"ל מותר אבל אם אינו נותן רק משהו ואינו פוגם הוה כמו משהו מחמץ דאינו מועיל ואינו מצטער עליו דאסור והקשה הש"ע לישהינהו ולעביד בהו שלא במינו דשלא במינו מותר ממ"נ אי הבליעה נותן טעם ממש עליו מותר דנט"ל מותר בדיעבד ושבירת הקדירה במקום דלא שייך למיגזר אטו בן יומו כדיעבד דמי ואי לא יתן טעם רק משהו ואינו פוגם בטל הוא ותירץ דגזרינן שאינו מינו אטו מינו ובמינו נהי אם יתן טעם מותר דפוגם הוא ומצטער עליו דילמא לא יתן רק משהו ובמשהו לא נפגם התערובות ואסור מדאורייתא לשיטתו דמין במינו לא בטיל **(והנה לע"ד תמוה סברתו דבאם נו"ט יהיה מותר דיהיה לפגם ובמשהו יהיה אסור ועוד דהא לא הוי כזית בכדי א"פ ולא הוי רק חצי שיעור ע"י תערובות ולא שייך חזי לאיצטרופי באם יוסיף עוד איסור הרבה שיהיה כזית בכא"פ ויהיה אסור ולהכי גם באינו מוסיף איסור מטעם דחזי לאיצטרופי דהא בזה לא שייך לומר כן דאדרבה אם יוסיף איסור יהיה נ"ט לפגם שרי נטל"פ בתערובות וצ"ע:

)** ולפ"ז לא קשה דהא אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דכאן הוה ספק אם מבטל איסור לכתחילה דאם הקדירה נותן טעם לא מבטל האיסור ומותר מטעם דהוה נט"ל דמותר בדיעבד וספיקא דמבטלין איסור לכתחילה לא עדיף משאר ספיקא דרבנן לקולא וכיון דחמץ דומה לשאר איסורין ולא נצריך לומר דבליעת חמץ הוה רק משהו שפיר דאסרינן שומן הנעשה בקדירה בת יומא ולא קשה קושיית החק יעקב ועיין בזה כי תלי"ת סלקנו כל הקושיות מסוגיא בדברים ישרים למוצאי דעת:

סימן תמח סעיף א חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה:

הנה איתא בח"י (ס"ק א') שהביא הירושלמי בפ' כל שעה גר שמת והניח חמץ ועבר עליו הפסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בו מותר לדברי הכל והקשה דהא בש"ס ב"ק (דף ק"י) מבעי' לי' לש"ס כהנים בגזל הגר יורשין הוי או מקבלי מתנה הוי למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוו היינו דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנה הוו מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא הוא מוכח דגזל הגר חמץ בעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ותירץ דהתם מיירי שלא מת הגר עד שחל עליו איסור חמץ או אפילו מת הגר קודם הפסח מ"מ היתה ביד הגזלן בשעת איסור חמץ ויפה כוון ובפרט לסברת היש"ש שם שקשה דכאן בגזל הגר פשיטא לי' לרבא דצריך לשלם חומש ואשם ולעיל (דף ק"ה) בעי רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב או מיתאבד בעי שלומי לי' ממונא קא כפר לי' או דילמא השתא לאו ממונא הוא מסופק רבא אי השביע בחמץ שעבר עליו הפסח זוקק לאשם וחומש ותירץ דבגזל הגר מיירי שנשבע קודם הפסח ופשיטא דחייב אשם וחומש ושם מיירי דנשבע לאתר זמן איסורו. והיה נראה לכאורה לומר דהנה בב"ק (דף ק"ו) איתא אר"ה א"ר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון אמר רבא מסתברא מילתא דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותא דמריה איתא והאלהים אמר רב אפילו בפקדון דכי כתב קרא בפקדון כתב וכיון דסובר דהבעלים קנו בשבועה א"כ קנה הגזלן החמץ קודם הפסח בשבועה שנשבע עליו והוא שלו לגמרי ועדיף משאר גזלן דעלמא אך באמת מסיק הש"ס בהודה דצריך לשלם:

אך נראה דהנה בחדושי הקשיתי דמנ"ל לרבא דרב אמר אפי' בפקדון כשהחפץ בעין כיון דהקרא מיירי בפקדון דילמא כשהחפץ בעין לא קנה השבועה רק דקרא מיירי שטען נגנבו ונמצאו אח"כ עדים דפשע א"כ אין החפץ בעין וצריך לשלם ממון קנה הממון בשבועה אבל אם באו עדים שהחפץ ברשותו באמת לא קנה בשבועה. בזה יש לתרץ מה שהקשה תוס' אמאי לא פריך מסיפא דמתניתין היכן פקדוני ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שנגנב משלם תשלומי כפל עיי"ש. ולפ"ז יש לומר דסבר רב אחא בר מניומי כסברת רבא דכשהחפץ בעין אינו קונה בשבועה ולזה לא יכול להקשות מסיפא אך ברישא עדים מעידין שאכלו וסתמא קתני שהעידו שאכלו בין קודם שבועה ובין לאחר שבועה קודם שבועה אם אכל הו"ל להשביעו לפוטרו מממון ולזה הקשה מרישא. ומה נעמו בזה דברי רש"י שפירש בדברי רבא שהקשה בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא בא משלם קרן וחומש ואשם ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם פירש"י אבל חומש לא דחומשו עולה לו בכפילו כדאמרינן בפ' מרובה (דף ס"ה) וקשה הא לעיל אמרינן דחומשו עולה לו בכפילו הוא סברת ר' יעקב אבל חכמים אומרים בראשו וחמישיתו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ואמאי פירש"י דקושיית רבא הוא אליבא דר' יעקב ולפי דברינו הנ"ל ניחא דכיון דיש לחלק בין כשהחפץ בעין דאינו קונה בשבועה לא קשה כלל קושיית רבא אך אליבא דר' יעקב הקשה שפיר דלעיל הקשה הש"ס איך חומשו עולה בכפילו הא חומשא זוזא וכפילו ד' כשהחומש אינו ניכר לא הוי חומש ותירץ הש"ס דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא דכפילא זוזא וחומשא זוזא וע"כ צ"ל דהחפץ אינו בעין דאי החפץ בעין ומחזיר החפץ כיון דלא שויא רק זוזא לא היה צריך לשלם חומש זוזא ולזה הקשה שפיר אך הא קשה דא"כ מנ"ל לרבא דסובר רב דקנה בשבועה כשהחפץ בעין:

ונלענ"ד דהנה מבואר בחו"מ (סי' רצ"ד) דעת הפוסקים דדעת הרמב"ם דעיקר השבועה היא שבועה שאינה ברשותו ושלא פשע בה ושלא שלח בה יד אינו רק גלגול שבועה ודעת הפוסקים (בסי' ע"ה) דעל גלגול שבועה לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם א"כ כמו דשבועה שלא פשע אי אפשר לו לחייבו ממון אם אינו יכול לישבע כמו כן אינו קונה בשבועה שלא פשע החיוב דלא הוי רק גלגול שבועה וע"כ הא דאמר רב דשבועה קונה היינו עיקר השבועה שאינו ברשותו קונה א"כ מוכח שפיר דרב סובר דקונה החפץ בשבועה דאי אמרינן כשהחפץ בעין אינו קונה רק דהתורה מיירי כשהחפץ נאבד בפשיעה ופטור מחויב ממון זה אינו דהא שבועה שלא פשע לא הוי רק גלגול שבועה וגלגול שבועה אינו יכול לפטור ממון. ולפ"ז נראה לשיטתם רב דסובר דשבועה הוה קנין רק בהודה או בטוען טענת גנב גזה"כ הוא דצריך לשלם מ"מ נראה דא"צ להחזיר החפץ כי קנה בשבועה רק דלא נפטר מלשלם בהודה או בטוען טענת גנב ובטוען טענת אבד א"צ לשלם כלל דולקח בעליו ולא ישלם כתיב א"כ קנה הגזלן החמץ והוא שלו ולכך אסור בהנאה ועדיף משאר גזלן ועיין בתשובות נוב"י חלק או"ח (סי' כ') והבן. ושוב ראיתי דצ"ע להחליט הדבר דלרב קנה בשבועה החפץ רק דצריך לשלם ממון דהא כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל בהודה שנשבע לשקר א"כ גזה"כ הוא דאינו קונה החפץ ג"כ בשבועה ולא עדיף האי גזלן בשבועה משאר גזל דעלמא ועיקר כתירוצו של הח"י: