חידושי מהרא"ך חלק א סג

אפ"ה כיון דכשהוא בעינו נאסר משום חתנות אף פליטת בליעתו כמוהו א"כ ג"כ כיון דחמץ בעין אסור מטעם תשביתו גם הפליטה אסור אבל נראה דאינו אסור רק מדרבנן דטעם כעיקר ילפינן ממשרת או מגעולי מדין ולא נמצא איסור אכילה שיהי' עליו רק איסור עשה ולא איסור לאו א"כ אי אפשר למילף דטעם כעיקר באיסור עשה אסור מדאורייתא. והא דמחמרינן בנשפך באיסור דאורייתא דחיישינן לדעת התוס' דסברו דטעם כעיקר בכל איסורין מדאורייתא א"כ בחמץ לאחר שש עד הלילה כיון דגם לשיטת תוס' אינו אסור רק מדרבנן נראה להקל בנשפך אבל אם נתערב ממש לא אזלינן להקל אף דלשיטת הרז"ה ובעה"ע דלאחר שש גם בעינו אינו אסור רק מדרבנן לא סמכינן בזה דתפסו לעיקר דבעין איסור מדאורייתא אבל בטעם לבד יש כמה צדדים להתיר דלשיטת הרמב"ם ורש"י בכל איסורין הטעם אינו אסור רק מדרבנן ולשיטת הרז"ה ובעה"ע גוף החמץ אינו אסור רק מדרבנן ולשיטת התוס' נהי דממש אסור מדאורייתא אבל טעם לבד בלא ממש אינו אסור רק מדרבנן כנ"ל ברור:

סעיף ה במים פסח עיין במ"א (ס"ק י"ו) שהביא בשם הרא"ם (בפ' צו) דהיכי דהפגימה והבליעה באין כאחד אסור ומהר"ל בספרו גור ארי' חולק על הרמב"ם ע"ש אך פליאה בעיני דעת הגאונים האלו דאיך אישתמיטתא מינייהו תוס' בסוגיא דקדירה בת יומא שכתב דלשיטת רש"י ור"ת דלינת לילה פוגמת דיש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדהוצרך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ"ד נט"ל מותר ואמאי הא מותר לבשל בו לכתחילה אחר עמוד השחר א"כ מוכח להדיא דאין לחלק בין כשבאין להדדי או קודם וגם הר"ן בסוף ע"ז כתב הא דהקשו תוס' אי לינת לילה לבד פוגמת למה הצריכתו התורה שבירה או מריקה ושטיפה הרי בשעה שנעשה נותר ופגם שרי לדידי לא קשה שכבר פרשתי למעלה שבליעה הבלועה בקדירה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא מעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא אינו אסור תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו כשם שצותה לשרפו ובוער יותר הבליעה בכלי ראתה התורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה מכלי מתכות ע"ש ובחו"ד (סי' צ"ג ס"ק ב') כתב סברא זו מדעתא דנפשיה והיה בהעלם עין ממנו דהוא דעת הר"ן. אך לכאורה צריך להבין דהא ניחא לשיטת הרמב"ם (בפ"ח מה' מעשה הקרבנות ה' י"ד) דטעון מריקה ושטיפה עקב אכילה קודם שנעשה נותר אבל לשיטת תוס' זבחים (דף צ"ו) דא"צ שבירה רק אחר שנעשה נותר וקשה דאם גם בבליעה שייך נותר אמאי לא יהי' אסור לעשות נותר כמו שאסור לו לעשות נותר בבשר גופי' ונראה דבשלמא בקדשים צותה התורה שלא לעשות נותר רק שיאכל הקדשים אבל בבליעה כיון דאי אפשר לאכול וצריך לבער מן העולם בשבירה או במריקה ושטיפה לא צותה התורה רק לאחר שנאסר כמ"ש (הרא"ש בפסחים) לענין מ"ע דתשביתו הוא רק לאחר זמן איסורו ומה שמשבית קודם זמן האיסור היינו שלא לעבור בבל יראה אין מפורש בו מצות עשה מן התורה ע"ש (ח"צ סי' פ'):

הנה מו"ח זצ"ל הקשה על הא דאמר רב קדירות בפסח ישברו וכתב רש"י דרב סובר נט"ל אסור והקשה דהא מאן דסובר נט"ל אסור ע"כ דיליף מגעולי מדין וסובר דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא וסובר דאין חילוק בין פגם מרובה לפגם מועט וסובר דסרוח מעיקרא מותר א"כ קשה אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו דהא נפגם קודם פסח וסרוח מעיקרא מותר ע"ש ולפי סברת הר"ן לא קשה כלל דהא דקדירה הוה נט"ל לא נפסל מאכילת אדם והבליעה אסורה לא הוה כסרוח מעיקרא בנבילה דנפסל מאכילת אדם וחל שפיר איסור חמץ על הבליעה רק שאינו אוסר התערובות ולא שייך לומר סרוח מעיקרא:

בדעת הר"ן הנ"ל יש לפרש סוגית הש"ס בהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו והקשה הש"ס אמאי לישהינהו וליעבד בהו שלא במינו והקשו רש"י ותוס' חדא דהא אמרינן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם ואמאי הקשה הש"ס דלישהינהו וליעבד בה שלא במינו דהא רב סובר דלאחר זמנו בנ"ט ודחקו עצמן בקושיא זו דאף דבכל דברים אם בישל בנ"ט בחמץ לא הוה רק בליעת משהו כי אין דרך להשתמש חמץ בשפע והח"י הקשה דא"כ דבליעת חמץ לא הוה רק משהו ויש חילוק בין חמץ לשאר איסורין אמאי אסור שומן שנעשה בכלי בת יומא דהא בליעת ופליטת חמץ לא הוה רק משהו. ב' דהא נט"ל מותר א"כ ישהנו לאחר פסח ויהי' מותר. ג' דהא אסור לבטל איסור לכתחילה אפילו איסור משהו ואיך יעביד בהו שלא במינן ויבטל איסור לכתחילה ובדברי הר"ן הנ"ל יבא הכל על נכון:

דהנה הר"ן כתב בסוגיא דאף דנט"ל מותר הוא דוקא בדיעבד ולא לכתחילה אע"ג דאי אפשר שלא לשבור הקדירה אפ"ה לא הוה כדיעבד וראי' לדבר מההוא פינכא דאיתמלח בה בשר חברו ר' אמי ואי כדיעבד דמי למה לי למיתברי' לישהינהו למחר. ולענ"ד נראה דס"ל לראשוני' דזה הוה כדיעבד הא דצריך לשבור הכלי כמו דאמרינן בתנור חדש שהסיקו בעצי ערלה דאם יצטרך נתיצה הוה כדיעבד והא דתברה ר"א לאו משום דהוה לכתחילה להשתמש בקדירה רק דגזרינן אינו בן יומא אטו בן יומא דהיינו אם מתירין לו להשתמש בכלי דאינו בן יומו יבא להשתמש בבן יומו ואף דשבירת כלי הוה כדיעבד מ"מ אסור משום הגזירה אטו בן יומו אבל בקדירת חמץ לאחר הפסח לא שייך האי גזירה דיבא להשתמש בקדירה בת יומא של חמץ דהא מילתא דלא שכיח כלל שיהיה אחר פסח קדירה בת יומא מחמץ דמנין לו חמץ דהא ביער חמץ שלא לעבור בבל יראה וכיון דלא שייך האי גזירה ושבירת קדירה הוה כדיעבד הקשה שפיר אמאי ישברנו ישתמש בהו ומצאתי כעת בפ"מ (בסי' צ"ג) דהביא בשם הרשב"א במשמרת הבית שכתב כעין זה וכוונתי בעהשי"ת לדעתו. והנה הר"ן תירץ בשם הראשונים דהא קשיא דאף דנט"ל מותר הוא דוקא באיסורין שהן אסורין בנ"ט אבל חמץ שהוא במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפילו נט"ל אסור והקשה דהא מאן דשרי נט"ל מנבילה שאינו ראוי לגר גמר לה דאינה קרויה נבילה וכיון דאפילו פגם בעיני' מותר האיך יאסור את תערובתו וקשה לכאורה דהא הר"ן גופי' כתב בקדירה אינה בת יומא הבליעה אסורה דהא נפסלה מאכילת אדם א"כ הפוגם בעין אוסר ולא קשה קושייתו. ונראה דבפ' השוכר לאחר שהעלה הר"ן דנט"ל מותר אפילו בפגום קצת כתב אבל עדיין צריך ישוב היכי גמרינן לה מנבילה דהא נבילה נפסל מאכילת אדם וכתב ונראה לו דהיינו טעמא מצינו בנבילה שלא אסרה תורה אלא כשיהי' ראוי לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שנפגמה קצת אבל כל שאינו ראוי לגר כיון דאינו נהנה מן האיסור התירתה התורה אע"פ שחל עליו איסור מתחילתו ויליף אף באיסור שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שהאוכל אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו לכך שרי אע"פ שחל איסור מתחילה באותו דבר שנתערב בהיתר עיי"ש א"כ קושיתו שפיר דאיך מדמים הראשונים איסור משהו לנט"ל דמשהו נהי דאינו מועיל מ"מ אינו מזיק ולא מצטער עליו אסור אבל נט"ל מצטער עליו. העולה מכל הנזכר דהבליעה הוא איסור כמו חמץ רק בתערובתו אינו אוסרה דפוגם התערובות ומצטער לפ"ז אם אינו נותן טעם גמור רק משהו אינו מצטער עליו דאינו פוגם התערובות ואוסרה שפיר כמו משהו דחמץ גמור דבשלמא אם הי' הבליעה נבילה שאינה ראויה לגר ומותרת גוף הבליעה פשיטא דלא היה באפשרות לאסור התערובות כיון דהבעין