חידושי מהרא"ך חלק א סב

והנה הר"ן בע"ז כתב דלכך סובר הראב"ד והרמב"ן דאין התערובות נאסר בהנאה כיון דלענין איסור הנאה גם כזית בכדי אכילת פרס לא מזיק לך דבשלמא לענין איסור אכילה כשיש כזית בכדי א"פ חייב מדאורייתא דהא איכא טעמו וממשו אבל לענין הנאה כיון דלא שייך טעמא חד בתרי בטיל ונראה כוונתו דבאיסור אכילה יש עכ"פ בתערובות כזית בכדי א"פ איסור דאורייתא וחייבין עלי' א"כ גם דביותר מכדי א"פ אסור מדרבנן אבל לענין הנאה ליכא בתערובות איסור דאורייתא דגם כזית בכדי א"פ מותר דחד בתרי בטיל כיון דלא איכפת לן הטעם ולא משכחת תערובות איסור כלל מדאורייתא לענין הנאה לא החמירו חכמים לאסור התערובות בהנאה. והנה מוכח מדברי הר"ן דכזית בכדי א"פ בלא טעמו אינו אסור מדאורייתא לא כמו שרצה הר"ת לומר דאסור א"כ לכאורה לר' דסובר מין במינו לא בטיל ולא אזלינן בתר טעמא כלל כמבואר באריכות ברשב"א חולין (דף צ"ח) לתרץ שיטת רש"י דפסק דטעם כעיקר מדרבנן ופסק כר"י דמין במינו לא בטיל ע"ש א"כ ליכא לכאורה לחלק בין איסור אכילה ואיסור הנאה ומין במינו אסור באיסורי הנאה כל התערובות וסוגיא דע"ז מיירי במין בשאינו מינו דדבר שבמנין גם בשאינו מינו לא בטיל כמבואר בש"ך יו"ד (סי' ק"י) א"כ כשגזר רב חמץ בפסח מין בשאינו מינו אטו מינו גם לאסור בהנאה היה לגזור אטו מינו וקשי' הלכתא אהלכתא אך לפי מה שכתב רש"י דגזר רב בחמץ בפסח שאינו מינו אטו מינו מטעם דחייב כרת על חמץ ובהנאה ליכא כרת בחמץ ולכך לא גזר על שאינו מינו אטו מינו ובזה לא קשה מה שעמד בצל"ח דלמה לא פירש רש"י דלכך גזר רב בחמץ כיון דהתורה החמירה לעבור בבל יראה דא"כ הי' קשה הלכתא אהלכתא דמטעם בל יראה גם בהנאה היה מהראוי לאסור. ובזה מתורץ ג"כ מה שאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין בשלא במינו במשהו כרב יקשה בשלמא לשיטת רש"י דרבא פסק בכל מקום מין במינו לא בטיל ובפסח גזר שאינו מינו אטו מינו ניחא דאמר כרב דפסק בכל מקום כרב אבל לשיטת ר"ת דבכל מקום פסקינן כרבנן דמין במינו בטל רק בחמץ מטעם חומרא דחמץ שיש בו כרת ולא בדיל אמאי אמר כרב ובזה ניחא דר"ת הובא בתוס' זבחים (דף ע"ג) ותוס' מנחות (דף כ"ג) דהא דסובר ר"י מין במינו לא בטיל הוא רק לח בלח בדברים המתערבים אבל יבש ביבש גם ר"י סובר דחד בתרי בטיל א"כ הא דאמר רב חמץ בזמנו במינו ושלא במינו במשהו הוא רק לח בלח דיבש ביבש בטיל לר"י במינו ג"כ מדאורייתא ולזה אמר דחמץ במשהו בין במינו ובין שלא במינו במשהו כרב דהיינו לח בלח כי רב ג"כ אינו מחמיר רק בלח ולו היה אומר סתם דאסור במשהו הוי אמרינן דגם יבש ביבש לא בטיל:

ועוד יש לומר כפי מה שהביא באו"ה הובא בש"ך יו"ד (סי' ק"ב) בשם ר"ת דדשיל"מ לא בטיל רק ממשו של איסור אבל הטעם בטיל והוא הא דמחמיר רבא בחמץ בפסח הוא מטעם דשיל"מ כשיטת הרמב"ם והרמב"ן ולא מחמיר רק בממש ולא בטעם ולזה אשמעינן דמחמיר גם בטעם חמץ ולר"י גם בטעם במין במינו לא בטיל כדמוכח ממ"ש הרי"ף בגיד הנשה דרב אוסר ריחא דפוסק כר"י דמין במינו במשהו וכן באמת הדין דחמץ בפסח גם בטעם בלא ממש מחמרינן ולזה אמר כרב דהיינו טעם בלא ממש ג"כ אסור במשהו:

והרמב"ם סובר דטעם כעיקר מדרבנן וסובר דתערובות נאסר בהנאה ולתרץ דלא קשה הלכתא אהלכתא דבע"ז פסקינן דפריסת חמץ בטל בפסח וכאן פסק רבא דחמץ במשהו ולזה תירץ כמו שכתב הר"ן דסוגיא דע"ז אזלא אליבא דר"מ דחמץ אסור בהנאה לאחר פסח ולא הוה דשיל"מ אבל לדידן דחמץ מותר לאחר הפסח אינו בטיל מטעם דהוה דבר שיל"מ ומין במינו לא בטיל ומטעם דלא בדיל גזרינן אינו מינו אטו מינו ומה שהקשה הרמב"ן דא"כ מאי טעמא דר"י דסובר דחמץ בטיל בפסח דהא דשיל"מ לא פליג וכתבתי לקמן בחדושי ע"ש. ולכאורה יש לומר דר"י סובר דחמץ לא הוה דשיל"מ כיון דנאסר לשנה הבאה ובזה היה מקום לפרש אשר ראיתי בספר ישועות יעקב שהביא דברי רבינו יונה בלקוטי אהא דקאמר ר"י חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בששים להא דר"י ליתא דפליג על רב אשי שלהי ביצה דקאמר גבי מים ומלח בעיסה כיון דהוה דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל עכ"ל הרר"י ותמה עליו דמאי מייתי מדר"א דדשיל"מ לא בטיל הרי ברייתא ערוכה היא ואי ניחא לי' לרבינו יונה למינקט ר"א הרי רב אשי בתחלת המסכת אמר דדשיל"מ לא בטיל אפילו בדרבנן יש לומר דכוונת רבינו יונה דאפשר לומר דחמץ לא הוה דשיל"מ כיון דנאסר לשנה הבאה ומביא ראיה משלהי משילין דסובר דמים ומלח לא בטיל לענין תחומין כיון דהוה דשיל"מ אף אם יניחנה לשבת הבא חוזרת ונאסרת דומיא דחמץ ואעפ"כ הוה דבר שיש לו מתירין אך דוחק לומר דר"י ורבא פליג בזה אי חמץ הוה דשיל"מ כיון דנאסר לשנה הבאה והעיקר כמו שתרצתי בחדושי הנ"ל:

סעיף א במשהו עיין בט"ז (ס"ק א') שהרמב"ם והרמב"ן נתנו טעם משום דהוה דבר שיש לו מתירין והקשה הרמב"ן אמאי אמר ר' יוחנן חמץ בזמנו במינו ושלא במינו בנ"ט דהא דבר שיש לו מתירין אינו בטיל במינו ודחק בתירוצו דר"י ל"ל דדבר שיל"מ אינו בטיל ע"ש. ולענ"ד נראה עפ"י מה שהקשה הרמב"ן דאיך הוה חמץ דבר שיש לו מתירין דהא חייב לבערו כשהוא בעינו ותירץ דכל ממילא משתרי ואין היתרו מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין הוא וכ"ש חמץ של אחרים שנפל לקדירה של ישראל אפילו בעינו דשיל"מ ע"ש, וכוונתו מבואר דמתרץ דנהי אם החמץ בעין צריך לבער מ"מ הוה דשיל"מ דההיתר יבא ממילא אך דלא סגי לי' בזה ולזה כתב ר"ש חמץ של אחרים שנפל לקדירה של ישראל שאפילו בעינו דשיל"מ הוא א"כ אם יפול חמץ כזה בודאי דאסור דהוי שפיר דשיל"מ ולא חילקו חכמים בין חמץ לחמץ ואסרו בכל חמץ אפילו אותו שצריך ביעור כשהוא בעינו ולפ"ז מתורץ קושיתו. דהנה יש לדקדק על הא דהקשה הש"ס מי אמר רבא הכי הא א"ר אר"ש קנסא קנס וקשה אמאי לא הקשה הש"ס על ר' יוחנן דסובר דחמץ לאחר זמנו מותר כר"ש דהא ר"ש קנסא קנס אלא ודאי דעל ר' יוחנן לא הי' להקשות דאפשר דלא סבר להא דר"ש קנס אך לפ"ז קשה כמאן מוקי מתניתין וצ"ל דמתרץ כרב אחא בר יעקב דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה דאף רב אחא בר יעקב לא איתותב רק דהדר בי' כמ"ש תוס' והרשב"א ז"ל בחולין (דף ד') א"כ אי סברינן דיליף שאור דאכילה משאור דראיה דחמץ של אחרים מותר באכילה ואין יכול לאסור התבשיל ולא הוי חמץ דשיל"מ דשל ישראל מצוה לבערו ושל אחרים מותר אף דהקשו תוס' על רש"י דאי אפשר שיהיה מותר באכילה דזכה לענין חיוב אונסין מ"מ מודים דחמץ של אחרים אינו אסור באכילה רק כיון דנעשה שלו אבל כל זמן שאינו שלו מותר ואינו יכול לאסור התערובות ולא הוה דשיל"מ ועיין (בסי' תמ"ב) מ"ש בישוב קושיית הש"ך ביו"ד (סימן ק"ב) דלשיטתם חמץ דהוה דשיל"מ אמאי בטל בער"פ במינו ע"ש:

ולענ"ד נראה באם נערב רק טעם חמץ משש עד הלילה ונשפך דאזלינן בספיקא לקולא דהנה לשיטת התוס' דחמץ משש ולמעלה אסור מטעם מ"ע דתשביתו וקשה לכאורה לפי מה שהעלו האחרונים דבטעם חמץ לבד בלא ממשו אינו, עובר בבל יראה ואינה בקיום מ"ע אמאי יהיה אסור טעם חמץ בלא ממש דהא אינו מצוה להשבית טעם חמץ בלא ממש וצריך לומר כמו שכתב הר"ן בע"ז בשם בעה"ת דבישול שנאסר משום חתנות צריך הכלי הכשר שאע"פ שלא אסרו בשולהון אלא משום גזירה דחתנות ובבליעת כלים לא שייך חתנות