חידושי מהרא"ך חלק א סא

הו"א שאינו עובר בב"י אלא במכוין שיהיה החמץ שלו ורוצה לעבור על האיסור תורה שאסרתי בהנאה והוא רוצה להחזיקו ולהנות וכן משמע לא יראה לך שלך אי אתה רואה ולא שהוא שלו באמת שהרי הוא אסור בהנאה מ"מ בדעתו הוא מחזיקו כשלו אבל אם אינו מכוין ליהנות ממנו להחזיקו אז ממילא כיון שהוא אסור בהנאה אינו עובר עליו אפי' על בטולו כך עלה על דעת המקשן כו' מקשה כי משכחת לבטלה וכיון שמבטלו הרי אינו רוצה לזכות בו וממילא אינו עובר בב"י כיון שאינו שלו כו' ומשני דלמא משכחת לבתר איסורא וכו' כדר"א כו' וכשחידש לן דברי ר"א אז באמת צריך לבטל אפילו אם ישהנו כלל אחר מציאתו או לא ימצאנו כלל מ"מ כבר עבר למפרע בשוגג כו' עכ"ל עש"ה:

ולפי"ז י"ל דהא דחידש ר"א דאע"פ שאינו רוצה ביטול לחמץ ע"כ אוקמי' ברשותא לעבור על ב"י ומנ"ל לר"א הא היינו לפי המסקנא דידעינן דאך ביום הראשון תשביתו קאי על עיו"ט קאמר ר"א שפיר דהא דמחויב להשבית החמץ מעיו"ט הוא משום דלאחר זמן האיסור לא מצי להשבית דלא מהני הביטול לאחר זמן איסור ומזה גופו מוכיח ר"א דהתורה אוקמה ברשותיה בע"כ אבל בהו"א דלא ידעינן דתשביתו הוא מעיו"ט והוא דקאי ביו"ט א"כ י"ל שפיר דבאם אינו רוצה בהחמץ לא אוקמי' בע"כ ברשותיה ולא עבר על ב"י היכא דמבטל להחמץ אף לאחר זמן האיסור:

ומיושב קושיית התוס' על רש"י מהא דאמר ר"ע דתשביתו הוי נמי מצות ביעור ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ולא מצי ר"ע להוכיח דלאחר זמן איסורו לא מהני ביטול דז"א דבהו"א דתשביתו קאי על יו"ט מהני נמי ביטול לאחר זמן איסורו וכנ"ל דהא דאוקמי' רחמנא ברשותו לעבור על ב"י היינו דוקא ברוצה לזכות בחמץ אבל היכא שביטל להחמץ לא עבר על ב"י ולהכי הוכיח מהא דהבערה שהיא אב מלאכה דבכלל תשביתו נמי הבערה וא"ש בעזה"י:

ומתורץ קושיית הפ"י על פי' רש"י ז"ל דאי השבתתו בכל דבר כו' יאכילנו לכלבים והקשה כנ"ל ולהנ"ל ניחא דכיון דבהו"א מהני ביטול והיכא שאינו רוצה בהחמץ ל אוקמה רחמנא ברשותיה א"כ תיכף כשישליך לכלבים אינו עובר על ב"י ולא מיחייב תו לבערו ואף קודם שיאכלו הכלבים אינו עובר על ב"י ומיושב כנ"ל ומתורץ ג"כ קושיית שער המלך הנ"ל דקאמר בגמרא שפיר דש"מ ר"ע דלא אמרינן מתוך דאין לומר דאסור משום דרחמנא אחשביה משום דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודומה לקדשים דז"א דבהו"א דמהני ביטול לאחר זמן איסורו א"כ לא שייך לומר דרחמנא אחשביה להבערתן דהא כיון דמהני גם ביטול וממילא דאי סובר מתוך כו' הו"ל למישרי נמי הבערתן ביו"ט:

והנה זה הוא רק בהו"א דתשביתו קאי על יו"ט אבל לפי המסקנא דתשביתו הוא בעיו"ט וא"כ ממילא לא מהני ביטול לאחר זמן איסורו וא"כ שפיר אינו רשאי להבעיר החמץ ביו"ט מטעם מתוך כו' כקושיית השער המלך דרחמנא אחשבי' ואף דהשבתתו בכל דבר אפילו הכי מיקרי נמי ביעור כקושיית הפ"י הנ"ל. ובהנ"ל יש ליישב קושיית השאגת אריה (סי' ע"ז) לשיטת רש"י דהא דסובר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא קודם זמן האיסור אבל לאחר איסורו השבתתו בכל דבר אפי' לר"י והקשה שהרי ר"ע יליף דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעיו"ט או אינו אלא ביו"ט הא כתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ואי לבתר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר אכתי י"ל ביו"ט אע"ג דהבערה אב מלאכה הא יו"ט דלאחר זמן איסורו הוא דהשבתתו בכל דבר אלא ודאי לאחר איסורו הוא דהוי בשריפה למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ"כ ר"ת ז"ל:

ונראה לתרץ דהנה טעם רש"י ז"ל דלאחר זמן האיסור השבתתו בכל דבר דהנה בשאר איסורי הנאה שאין כתיב בהן שריפה אין מצוה כלל מהתורה להשביתו מן העולם וכמ"ש התוס' הא דכל הנקברים אפרן אסור משום דלא עשה מצותו דאין מצוה מן התורה לבער מן העולם ורק מדרבנן משום תקלה. והנה בחמץ דכתיב תשביתו ומצוה מן התורה להשביתו מן העולם פליגי ר"י וחכמים דר"י סובר דילפינן מנותר דמצוה בשריפה ורבנן סברי דאף מפרר וזורה לרות וא"כ לשיטת רש"י דביטול הוא מטעם תשביתו וא"כ תשביתו הוא ג"כ ביטול וביעור כמ"ש המגיני שלמה הנ"ל וא"כ ע"כ קאי תשביתו על קודם זמן איסורו דלאחר זמן האיסור לא מצי לבטל וכיון דתשביתו קאי אקודם זמן איסור להכי סובר ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום מצוה דתשביתו דיליף מנותר אבל לאחר זמן האיסור דלא קאי עליו מצות תשביתו וכנ"ל הוי כשאר איסורי הנאה ולהכי סובר דהשבתתו בכל דבר אך זה הוא לפי האמת דתשביתו קאי על יו"ט אבל בהו"א דר"ע דתשביתו הוא ביו"ט ובארנו לעיל דלפי אותו הו"א מהני ביטול אפי' לאחר זמן איסור וכנ"ל א"כ כיון דמצות תשביתו קאי על אחר זמן האיסור א"כ ממילא אם סובר כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא דוקא לאחר זמן איסורו וכמצות תשביתו דקאי על אחר זמן האיסור ומצותו בשריפה וקאמר בגמרא שפיר דמוכח דר"ע סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה ומתורץ קושיית הש"א הנ"ל כמובן וא"ש בעזה"י סימן תמז סעיף א חמץ בפסח אסור תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה:

. הנה איתא בפסחים (דף כ"ט ע"ב) חמץ בזמנו בב"מ ובשל"מ אסור שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר וכו' ע"ש כל הסוגיא והקשה הרא"ש לא ידענא למה לא יהי' תערובות חמץ מותר אף באכילה דהא חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוה כשאר איסורין בנ"ט הוה חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל ה"ה חמץ בפסח ע"ש ורש"י בסוגיא אינו מחלק בין יבש ללח ונראה דבאמת יש להבין שיטת הרא"ש דמחלק בין יבש ללח. דמאי שנא דאטו חומרא דחמץ דחייב כרת ולא בדיל מינייהו יש חילוק בין לח ויבש דהא ביבש שייך ג"כ הני טעמי:

ונראה דרא"ש סובר דהא דמחמרינן בתערובות חמץ יותר משאר איסורין אין הטעם כיון דהחמץ בעין בכרת ולא בדיל רק דהרא"ש פוסק כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא דהיינו אם יש בתערובות טעם איסור אוכל כזית חייב מלקות וכן כרת כמ"ש הפר"ח לשיטתם כי הטעם עושה כל התערובות איסור כמבואר בטור או"ח (סימן תמ"ב) א"כ כיון דחמץ בפסח בכרת ולא בדיל מינייהו החמירו לאסור בתערובות לח בלח במשהו כי חששו דלמא לא יתבטל ויהיה פחות מששים ויתן טעם יכול לבא לידי חיוב כרת לכך אסרו במשהו וגזרו מינו אטו שאינו מינו אבל יבש ביבש ע"י תערובות דהיינו ברוב היתר אי אפשר לבא לידי חיוב כרת דמן התורה בטיל לא גזרו בתערובות יבש ביבש אבל רש"י סובר דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ בתערובות מין בשאינו מינו גם כן אי אפשר לבא לידי חיוב ברת כלל וע"כ דחומרת חמץ כיון דחייב כרת על גופו של חמץ בלא תערובות אין חילוק בין לח ויבש אך לפ"ז יהי' קשה הלכתא אהלכתא דמתניתין בע"ז הלכתא היא וממעט פרוסת חמץ בפסח מהדברים שאינם בטלים וכאן פסק רבא דחמץ במשהו ולזה פירש רש"י בסוגיא דע"ז לענין הנאה דלענין לאסור בהנאה צריך דבר חשוב וסוגיא דידן לענין איסור האכילה כשיטת הראב"ד דסובר כן: