חידושי מהרא"ך חלק א ס

חילוק בשם הירושלמי ובזה ניחא [**(הנה כתב כאן איזה דברים שקשה להבינם ובודאי הוא שגגת המעתיק ונראה לע"ד להשלים דברי מורי אא"ז זצ"ל דמיושב בזה קושיית הפ"י דלכאורה מה קאמר ר"ע דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה דלמא הוא ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה ללא תעשה דיו"ט אך הא יו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אמנם אי היה סובר כחכמים דתשביתו הוא דבכל דבר וא"כ להאכיל לכלב החמץ דהוי נמי ביעור ולהנ"ל דר"ע אף נפש חי במשמע לא הוי האיסור רק מה שמאכיל להכלב החמץ דלא הוי רק לאו דבירושלמי יליף מן לא יאכל כו' וא"כ עשה דתשביתו דוחה לל"ת ושפיר רשאי להאכיל החמץ לכלב דקיים עשה דתשביתו בזה ואף שעובר על איסור דמאכיל חמץ להכלב מ"מ זה האיסור העשה דתשביתו דחה ליה ומיושב קושית הפ"י וא"ש בעזה"י:

)** כי לפי הו"א דביום הראשון הוא ביו"ט והבערה הוא מלאכה ואינה מותרת באכילת נפש של בהמה והבן] כי הוא עצה עמוקה תלי"ת:

ודעת בעה"מ בסוגיא י"ד שחל להיות בשבת דמפרר לרוח או להטיל לים הוה שבות ולא סבר דאחשביה ע"ש ועפ"י פרושו שם לא קשה מה שהקשה בס' מקו"ח דבא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ויבערנו את החמץ דמותר לבער חמץ בשבת מכ"ש ביו"ט דהרמב"ם פוסק כר"ע איש ברתותא דלא הותרו לו השבותין הללו רק שיכפה כלי ולא פסק לא כחכמים ולא כראב"צ ע"ש:

והנה במקור חיים (בסי' תל"ד) כתב מסברא דנפשיה מה שכתב בעה"מ בסוגיא אך מה שכתב דתרומה כיון דמצוה בשריפה צריך לבער קודם שבת לראב"צ דאם ישייר לא יכול לבער בשבת כדיני דברים תמוהין דהא בהדיא בפסחים (דף ל"ב) אף בזו יש לו בה היתר הסקה שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו א"כ גם תרומה יכול לבער בשבת ליתן לפני כלבו עיין תוס' ביצה (דף כ"ז) שכתבו דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותו בשריפה ובתרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמא אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה כמבואר דלשיטת רש"י גם תרומה טהורה וטמאה מריצה לפני כלבו ותוס' סברי דטמאה א"י ליתן לפני כלבו כיון דצריך שריפה וטהורה מריצה לפני כלבו ונראה אחר העיון להעמיד דבריו דלכאורה סברת התוס' תמוהין דתרומה טמאה יהיה אסור ליתן לפני כלבו ותרומה טהורה שנתחמץ יהיה מותר לרצות לפני כלבו כי גרע תרומה טהורה מתרומה טמאה עכצ"ל דדוקא תרומה טמאה שלו בפסח אסור לרצות לפני כלבו דאין עליו כל כך איסור אכילה אבל תרומה שנתחמצה כיון דיש עליו איסור אכילה בכרת נפקע קדושתה דהא אפילו בקדושת דמים סובר רב אם נעשה הפקר פקע קדושתו בחולין (דף קל"ט) א"כ בשעת ביעור בתחילת שש או גם לאחר שש כיון דאינו חייב כרת על אכילתה לא נפקע קדושתה ואסור לרצות לפני כלבו וצ"ע:

הנה העירונו למעלה דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין הזה. סעיף א המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יצניענו ויבערנו מיד אם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו והנה הפוסקים הקשו הא בגמרא קאמר ר"ע דתשביתו מעיו"ט דביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וקאמר בש"ס ש"מ מר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' והא אנן קיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אמאי לא יבערנו ביו"ט:

ונראה לתרץ דהרמב"ם (בפ"ה מהלכות יו"ט הל' ה') וכן אין שורפין קדשים ביו"ט ששריפת קדשים שנטמא מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהרי שיטת הרמב"ם ורש"י דאפי' שלא לצורך כלל אמרינן מתוך ותירץ הלח"מ דשאני שריפת קדשים דאחשביה רחמנא מלאכה דכתיב באש תשרף ואפי' לצורך אכילה כיון דהדלקת נר ביו"ט אסור וכמ"ש רש"י בביצה (דף כ"ז) תלה שנטמאה וצ"ל בהסקה או לתתי לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפי' ע"י כילת בהמה דקיי"ל אין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא ובהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת ואפ"ה בשמן שריפה לא כי דגזה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערה דקדשים דכתיב באש תשרף וכנ"ל וכ"כ הר"ן שם יעיי"ש והקשה בס' שער המלך דא"כ היכא אמרינן אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך כו' והשתא לפי"ז היכא אמרינן מדר"ע דל"ל מתוך שאני התם כיון דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנא אחשביה להבערן ומש"ה אסור בשריפת קדשים כו' עיי"ש:

ועוד הקשה הפנ"י על פירוש רש"י ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכל דבר הו"ל לאוקמא ביו"ט כ"ש יאכילנו לכלבים ותמה הפ"י דרש"י כתב לקמן (דף מ"ו) במשנה כיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים ביו"ט כמו כן אסור להאכילה לכלבים וכ"כ ג"כ בביצה (דף כ"ז) ותירץ הפ"י דחמץ אינו מצוה להשביתו מן העולם ואם משליכנה לכלבים סגי והקשה הנודע ביהודה א"כ סובר הפ"י שאפילו לא אכלו הכלבים ג"כ אינו עובר בב"י ודבר זה טעות הוא דמה לו אם השליכו לכלבים או הוא בביתו בכ"מ שהוא אינו ברשותו אלא שהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו ובכ"מ שהוא עשאו הכתיב ברשותו רק כוונת רש"י ז"ל יאכילנו לכלבים וכשהכלבים אוכלים אותו הוא מושבת מן העולם:

והנלענ"ד לתרץ הקושיות דהתוס' ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פרש בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב הוא וקשה לר"י דהא השבתה הבערה הוא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול והנה על קושיא דמאך חלק כתב הפ"י דלא הקשו התוס' רק לשיטתם אבל לשיטת רש"י ז"ל לא קשה כלל לשיטתו דפלוגתא דר"י ורבנן בביעור חמץ בשריפה היינו דוקא קודם ביעור וא"כ ע"כ פירושו דקרא ראשון דמעיקרא תשביתו שיהיה מושבת ועומד ביו"ט או לאחר שש על הקושיא מר' עקיבא תירץ בס' מגיני שלמה דכוונת רש"י ז"ל דתשביתו משמע בכל דבר שיכול להשביתו בכל מה דקרי השבתה וגם ביטול בלב וגם הבערה בכלל ע"ש:

אך תוס' הקשה שפיר מר"ע דא"כ ל"ל לר"ע למידק מדאסור להבעיר שהוא אב מלאכה הו"ל למידק בקיצור כיון דתשביתו כל מיני השבתה הוא וא"כ גם ביטול בלב בכלל שגם זה השבתה היא ואי ביו"ט מי שרי הרי שאינו ברשותו כלל ולא יכול לבטל וקושיית התוס' שפיר דע"כ דתשביתו או ביטול:

ונראה לתרץ קושיית התוס' דבגמ' קאמר דלמא משכחת לאחר זמן איסורא ולא מצי לבטל דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו וכתב הצל"ח הנה נפלאו למה הביא דברי ר"א דאי למימר דחמץ אינו ברשותו ואטו עד דאתי ר"א ולא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה ואי להורות שאע"פ שאסור בהנאה אפ"ה עובר בב"י כאילו הוא שלו ג"כ למה לי לר"א קרא כתיב לא יראה ולא ימצא ונראה דמשום דמקרא כתיב לא יראה לך