חידושי מהרא"ך חלק א נט

מתחשב אע"פ שהוא מתקנו לתרומה וקדשים ולאכילת פסחים אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוא וכיון שכן לא היתה צריכה התורה להתיר מילה בשבת אלא לאשמועינן דע"ג דמקלקל בעלמא פטור מקלקל בחבורה חייב וחידוש הוא שחידשה התורה במילה וכן הבערה דבת כהן מן הסתם היה מותרת לפי שכל מבעיר מקלקל הוא ר"י סובר דמלאכה הצריכה בלבד בעינן כלומר שהיה בה תיקון מצד אחד או בגופה של מלאכה או אפילו אצל אחרים לפיכך מילה אסורה היתה שהרי יש בה תיקון אצל אחרים כמו שאמרנו לפיכך הצריך הכתוב להתירה וכן הבערה דבת כהן מן הדין אסורה הוא דהרי יש בה תיקון האבר שהוא מצרפה והרי הוא כבישול סממנים ולא אסרה התורה הבערת בת כהן אלא מצד תיקון האבר אבל הבערה גופה דבת כהן קלקול גמור הוא ומותר היה לולא התיקון שיש בה מצד אחר שהוא כבישול הפתילה וכן פירש"י שם בישול פתילה שהוא מדליק פתילה של אבר ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישול אלא מתקן וצורך מבואר דהמצוה בעצמותו לא הוה מתקן א"כ אמאי אין העשה דשריפת קדשים דחי יו"ט דהא הוה מקלקל ואין לומר דכיון דאסור בהנאה לא הוה מקלקל מ"מ הא מתקן לא הוה ואנן גמרינן ממלאכת המשכן דכולן היו צריכות לתיקון אפילו לשיטת התוס' שם דתיקון מצוה הוה תיקון כתבתי בחדושי דמצד הסברא נראה דמותר שריפת קדשים ביו"ט דהנה הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אין הטעם דחמיר איסורא רק כיון דהאי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהא דידחה אחרת ולזה אם עבר אינו לוקה כמבואר בתוס' חולין (דף קמ"א) וכתבו דהוא מהאי טעמא עיין בנוב"י מה שכתב בזה א"כ אי גוף המלאכה הוה קילקול רק דהמצוה גורם לעשותו תיקון ואי לאו המצוה לא היה המלאכה אסור לא שייך לומר מאי אולמיה דהאי מצוה ממצוה אחרת דהא מצוה זו גורם אשר המלאכה זו אסורה והוא ברור בסברא א"כ קשה אמאי שריפת קדשים אינה דוחה יו"ט וליה נראה כיון דאסור בהנאה וכששורף מותר האפר הוה כמתקן גמור בגוף מלאכת יו"ט ולפ"ז במקום שהאפר אסור לא הוה מתוקן בגוף המלאכה רק דהמנוה שהוא בשריפה גורם שהוא מלאכה שפיר דדחי יו"ט יש לתרץ קושית התוס' סוכה (דף ל"ה) של ערלה פסול פליגי זה בש"ס חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בו דין ממון והקשה בתוס' באתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעורא כמו דאמרינן באתרוג של אשירה ותירצו בדוחק ולפמ"ש יש לומר דהא דעומד לשרוף כשרוף דמי היינו דוקא אם מותר לו לשרוף היום אבל אי אסור לשרוף לא שייך לומר כל העומד לשרוף כשרוף דמי דהא אינו עומד לשרוף מחמת האיסור עיין תוס' ב"ק (דף ע"ז) ד"ה מטמא טומאת אוכלין שכתבו דאף דאינו עומד לשריפה עכשיו כשנגעו בה שרץ דנפסלה מ"מ עומד לשרוף כשרוף דמי זה דוקא בפרה דאין איסור לשרוף אבל במקום דאסור לו לשרוף לא שייך לומר כשרוף דמי לפ"ז באשירה דעפר אסור והשריפה בעצמותו לא הוה תיקון רק דהמצוה מה שנצטוה עושה אותו לתיקון דחי יו"ט וכתותי מיכתת שיעורו אבל ערלה דעפר מותר והמלאכה בעצמותו הוה תיקון בלא גרם המצוה אינו דוחה ואסור לו לשרוף לא שייך לומר מיכתת שיעורו:

ויש לתרץ ג"כ קושית הרב הגאון מו"ה אברהם ברודא בפסחים (דף ה') א"ר ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא סבר כרבנן דתשביתו משמע שריפה ומפרר וזורה לרוח ג"כ כדס"ל לחכמים ומוכח נמי דתשביתו בעיו"ט דאי ביו"ט הבערה מי שרי ותשביתו הפירוש בין שריפה בין שאר ביעורים ואיך מותר לשרוף ביו"ט ובזה ניחא דאי ס"ל לר"ע דחמץ אינה בשריפה דוקא א"כ עפרן אסור כששורף כמ"ש (בסי' תמ"ה) ממילא דמותר לשורפו כמו אשירה א"ו דסובר דמצוה בשריפה דוקא ואפרו מותר והשריפה בעצמותו הוה תיקון בלא גרם המצוה ואסור לשורפו ביו"ט:

והנה עפ"י סברת רש"י בביצה (דף כ"ז) שכתב דתרומה טמאה אינו ראוי לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתת לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים ביו"ט אפי' ע"י אכילה דקיי"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והבערה לצורך הוא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת אפילו הכי בשמן תרומה דנטמאת לא דגזה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרפו הלכך מלאכה הוא ע"ש ולא קשה קושיית הפר"ח דאמאי אין שורפין קדשים ביו"ט דהא אמרינן מתוך דכיון דהתורה אחשביה להבערתן לא מצינו מלאכת הבערה מן העולם שהוא מותר דנימא מתוך:

אך הפנ"י הקשה על סברת רש"י דא"כ איך הוכיח רבא בפסחים (דף ה') דסבר ר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואף אי סובר כרבנן דהשבתה בכל דבר מ"מ אסור ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן ואסור להאכיל לכלבים או להטיל לים וקשה דמנ"ל דר"ע דל"ל מתוך דלמא סובר דאמרינן מתוך מ"מ אסור ביו"ט לבער דמלאכת הבערה מן העולם לא מותר כלל כי לא נמצא באוכל נפש לא שייך מתוך עיין בנוב"י (סי' ט"ו) מה שכתב בזה סברות דקות לחלק בין חמץ לשריפת קדשים:

ועוד נראה דהנה קשה לרש"י פירוש שם דאי השבתה בכל דבר יאכילנו לכלבים אכילת כלבים מאן דכר שמיה דהא בפלוגתא דר"י ורבנן לא תנא אכילת כלבים רק ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורבנן אמרין אף מפרר וזורה לרות מה לו להזכיר אכילת כלבים ולזה נראה דלר"ע סובר ביצה (דף נ"ג) דאך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע ומותר לר"ע כל המלאכות לצורך אוכל נפש בהמה אי הוה סובר ר"ע דחמץ השבתתו בכל דבר היה מותר ליתן לכלב החמץ דאף דזה הוה מלאכה דרחמנא אחשבה למלאכה מ"מ לא עדיף מאפייה ובישול דמותר לנפש בהמה א"כ גם מלאכת הבערה מותר לר"ע דסובר דלכם לא אתיא למיעוט רק נפש נכרי אבל נפש בהמה הוא בכלל אשר יעשה לכם לכל נפש מותר גם לבהמת של הפקר דמדאורייתא אין חילוק בין בהמה לבהמה רק בין בהמה לנכרי ומה שאמר בש"ס מה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את העכו"ם מרבה אני את הכלבים שמזונותיו עליך ומוצא אני העכו"ם שאין מזונותיו עליך היינו כיון שיש בהמות שמזונותן עליך מרבה בהמה אבל כיון שהתורה לא מיעט רק כותים מן התורה מותר כל המלאכה כמו לנפש אדם והא דפירש רש"י בפ' אין צדין (דף ג') דאפילו למאן דאמר נפש בהמה במשמע הני מילי דמזונותן עליך הוא רק מדרבנן וז"ב:

ועוד נראה דבכלבים גם של הפקר הוי מזונותן עליך ככי שפירש רש"י בפסחים (דף כ"ב) דאתא קרא למצותיו איצטריך דהתורה הקפידה לתת לו שכר שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה א"כ גם מלאכת ביעור מן העולם מותר יהיה מותר להשליך לים ג"כ להאכיל לדגים ועיין במג"ש בביצה ר"פ אין צדין (דף כ"ג ע"ב) דרש"י מודה לתוס' שם דלמאן דסובר אפילו בהמה במשמע אם דגים בכלל כדמוכח בש"ס שם רק מדרבנן סובר רש"י דאסור ע"ש דהא מלאכת ביעור ג"כ הותר לצורך אוכל נפש בהמה מוכח דר"ע סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לפי פסק הילכתא דפסקינן כר"י הגלילי דלא, הותר אוכל נפש לנפש בהמה לא נמצא מלאכת ביעור דהותר לאוכל נפש לא שייך לומר מתוך א"כ גם בחמץ שפיר פסק הרמב"ם דאסור לשרוף או לפרר החמץ ביו"ט דאף דאמרינן מתוך כיון דרחמנא אחשביה להבערתן הוי מלאכה ומלאכת ביעור מן העולם לא הותר לדידן לצורך אוכל נפש נהי דמותר הבערה או מטעם מתוך אבל אותו מין הבערה לא הותר לצורך אוכל נפש כיון דליכא גם הבערת קדשים לא ניתר מטעם מתוך ובזה מתורץ ג"כ קושית הפנ"י דהא אסור להאכיל לכלב חמץ ומה שתירץ הוא דהא גם כלב של הפקר אסור כמבואר בטור ובמ"א סי' תמ"א בלי שום