חידושי מהרא"ך חלק א ו

ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה וכתב הרמב"ן פירוש ומת מיד שאם תי אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנים והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה עכ"ל הרמב"ן א"כ סובר הרמב"ן דלא אמרינן מדהשתא גדול הוא גדול משעה שנעשה י"ג שנים לפ"ז תמה על הב"י שסתם בח"מ (סי' ל"ה) כדעת הרא"ש. ובאה"ע (סי' מ"ג) הביא דהרא"ש סובר כיון שהגיע לכלל שנותיו ומשכחינן ביה השתא סימנין מחזקינן ליה בגדול משהגיע לכלל שנותיו וכתב בשם מהר"י בי רב שהר' דוראן ורשב"א חולקים דצריך שיעידו עדים שהיה לה סימנים ואם לא כשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחד מקודשת מס' ומרמז לרמב"ן הנ"ל. ועיין בשב שמעתתא לקצה"ח (שמעתתא ה) דהקשה ג"כ בזה והקשה הא דהרשב"א מסוגיא דיבמות בשופעת סתרי למ"ש ביבמות ותירץ בסברא קלישא:

ולענ"ד נראה דהא תוס' בקדושין (דף ע ע"א) בקדשה אביה בבוקר וקדשה עצמה בערב אמרינן מדהשתא בגרה בצפרא ג"כ בגרה דזה דוקא בקדשה שניהם דאין כאן חזקת פנוי' אבל במקום דאיכא חזקת פנויה הוה ספק א"כ יש לומר דשם דייק הרמב"ן מהא דאמר קטן היה בשעת מיתה דמכר ומת א"כ גם אם תפסו הלקוחות הנכסים איכא חזקת מרא קמא ולא אמרינן מדהשתא גדול היה מקודם גדול משא"כ לענין קרבן דליכא חזקה דחזקה דקטן לא הוה חזקה כיון, שעשוי להשתנות כמ"ש. מהרי"ט מכ"ש כשהגיע לכלל שניו דאיכא חזקה דרבא עכ"פ להחמיר דמסתמא הביאה. לפ"ז יש לומר לענין עדות כיון דאין כאן רק חזקה דקטנות דעשויה להשתנות סתם המחבר דמהני ומוציאין ממון עפ"י עדותם כמו בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה דזו באין בפני עצמן ומעידין כיון דכל כת יש לה חזקת כשרות לא איכפת לן מה שאנו מוציאין ממון מחזקתו ועיין בשער המשפט ח"מ (סי' ל"ה) מה שמפלפל הנב"י הנ"ל בדברים נכונים:

ולענ"ד נראה לתרץ קושית המשנה למלך וקושית הרשב"א דבחולין (דף כ"ח) אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב והקשה התוס' דהא אי אפשר לצמצם ותירץ ה"ר שמעון משום כיון דנראה לן דהוה מחצה על מחצה מותר דהא יש לנו שתי צדדים לומר דמותר דאי הוה מחצה על מחצה כשר דהיכי אגמריה רחמנא למשה דמחצה על מחצה כרוב וגם יש לומר דשחט רוב א"כ מותר. ובזה ג"כ ניחא דהביאו סימנים בבת אחת א"כ אם אפשר לצמצם הוה איסור בת אחת ואם אי אפשר לצמצם ואחד הביא מקודם יש לומר דחייב קרבן דלמא הביא אחיו מקודם והוא לאחר כן וכשהביא אח"כ השערות חלה עליו כל האיסורין בבת אחת וחייב ד' קרבנות וכמו כן כשאנו דנין על האחר אמרינן דאפשר לצמצם וחל עליו בבת אחת ואם אי אפשר לצמצם הביא אחיו מקודם שערות והוא אח"כ וכשהביא אח"כ השערות חלין עליו כל האיסורין בבת אחת וכן מבואר בתוס' חולין (דף כ"ח) שכתבו כן בב' עיירות מכיון שנמצא ההרוג אשר לשיטת ר' שמעון גם אי סברינן אי אפשר לצמצם וחייב ב' עגלות דלכל עיר יש שני ספיקות ספק דלמא היא הקרובה אי אפשר דשוין הם ע"ש במהר"ם לובלין והוא כמו נידון דידן ע"ש ולא היה קשה רק כיון דסובר דאין אחע"א לא בכולל ולא במוסיף וצריך הב"ד לדעת אשר שניהם נולדו ביום אחד והנשים שופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לחיובו אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ונתקדשו בבת אחת אי אפשר לחייב לכל אחד ב' קרבנות כי צריך לומר לכל אחד אשר הוא הביא אח"כ הוה כשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם נשאלו בבת אחת טמאין א"כ ג"כ איך אפשר לחייב לכל אחד ד' קרבנות ולומר דלמא אי אפשר לצמצם וצריך לומר לכל אחד שהוא נולד אח"כ דזה אינו קושיא חדא דהא תוס' פסחים (דף יוד) כתב דהא אם נשאלו בבת אחת טמאין הוא רק מדרבנן ומדאורייתא שניהם טהורין ועוד ורש"י בפסחים (דף י' ע"א) פירש בזה אחר זה טהורין אע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חבירי אבל אינו נשאל אלא על עצמו מה תהא עליה ע"ש:

ולכאורה צריך להבין מדוע בכל מקום שהביא הש"ס הא מילתא דשני שבילין לא פירש רש"י כן רק בפסחים. ונראה דהתם מבעיא ליה לש"ס בצבור אחד של חמץ ולפנינו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי להאי על ואי להאי על והיינו שני שבילין. וכתב הרב המגיד (בפ"ב מה' חמץ הי"ב) דבספק על פסק הרמב"ם דצריך בדיקה כיון דבבדיקת חמץ על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם ובשני בתים בדוקים ונכנס אחד מהם א"צ בדיקה וכתב כיון דאיכא חד בית שלא נכנס שם תלינן לכל חד שלא נכנס בזה ואי אתה יכול להצריך בדיקה לשניהם כיון דאיכא חד דודאי לא נכנס בו אבל הכא הספק בבית אחד הוא ספיקא להחמיר א"כ צריך הב"ד לדעת שיהיו שני בתים בדוקים ועכבר נכנס לאחד מהם וסובר הש"ס דאם אינו שואל רק על בית שלו א"צ בדיקה ולא צריך רש"י לפרש דגם בטומאה דאם אומר המעשה לפנינו כך היה המעשה שלו ושל חבירו אבל אינו נשאל אלא על עצמו טהור ולזה גם בבתים הב"ד צריך שיהיו שני בתים מ"מ כיון דאינו שואל עליו ועל חבירו פסקינן לכל אחד בפני עצמו שא"צ לבדוק:

ולזה גם בסוגיא פסקינן דכל אחד צריך להביא ד' קרבנות והנה כל הפלפול אם בודקין אותו לאחר הזמן ונמצא בו סימנים דעת הרא"ש דמחזיקין אותו לגדול מעת כניסת השנים. והרשב"א סובר דהוא רק ספיקא אבל אם לא בדקינן אותו גם כשנעשה י"ג שנים יש לספק אם הביא שתי שערות או לא. ולזה ניחא דהש"ס הקשה קושיתם אי הכי ללשנא בתרא דילפינן מברייתו של עולם ולא לתירוץ הראשון כי לענין ק"ש שהוא חיוב מדאורייתא תנא ערבית ברישא כי מחויב לקרות ק"ש של ערבית ותל עליו קודם ק"ש של שחרית אבל ברכות דאינו רק מדרבנן ויש לנו ספק אי הביא שתי שערות או לא תנא של שחרית ברישא אבל לתירוצא בתרא דיליף מברייתו של עולם מקשה שפיר אמאי תנא בברכות של שחרית ברישא והבן:

ואין להקשות לפמ"ש לתרץ קושית הרשב"א מהבאת סימנים אמאי בחלקו התנור לשנים שניהם טמאין שאי אפשר לצמצם דהא יש לטהר החצי דלמא הוא פחות מחצי ואפשר שהוא חצי נטהרו השנים דז"א דבאדם אחד גם בבא לשאל בזה אחר זה אי אפשר לנו למיפסק הסותר כמבואר במשנה למלך (פי"ט מה' אבות הטומאה) באריכות:

סימן לח לברר הדין מי שמת לו מת ביום ונקבר בלילה אי פטור להניח תפילין ביום המחרת כאשר סתם בסידור דרך חיים כדעת אלי' רבה או דחייב להניח תפילין כדעת מהרי"ט צהלון:

סעיף ה אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין מכאן ואילך חייב אפילו באו פנים חדשות:

והנה גרסינן בש"ס ברכות (דף י"ז ע"ב) במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה ותפלין ויש נוסחאות במשנה אית דגרסי רק מק"ש ותפלין ואית דגרסי גם תפלה ואית דגרסי מכל מצות שבתורה ולהלכה גם יש דעות שונות שלדעת כמה פוסקים פטור רק מק"ש ותפלין ותפלה אבל שאר מצות חייב ולדעת הרבה פוסקים פטור מכל המצות והא דלא תנא רק ק"ש ותפלין לפי שהן מצות החמורות ותדירות מכש"כ דפטור משאר מצות והפנ"י כתב די"ל דלא פוטר רק ממ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורין ואין שוין בכל אבל מצוה השוה בכל מנ"ל דפטור:

הנה לכאורה צריך להבין דהא תניא מגילה (דף ג' ע"ב) הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא