חידושי מהרא"ך חלק א נח

העולם הוא מלאכה יהיה בכלל הבערה מ"מ אותו מין הבערה לא הותר באוכל נפש ולא שייך לומר מתוך דברי ידידו מחותנו דשכ"ת באהבה עזה ומברך בכל טוב כאות נפשו הטהור ונפש הכותב אלעזר ברז"ו הכהן תשובה בעזה"י יום ה' יו"ד לר"ח שבט שנת תרל"ג לפ"ק קוטנא החיים והשלום לכבוד ידידי מחותני הרב הגאון הגדול החריף המפורסם זקן מלא חכמה נר ישראל כקש"ת מו"ה אלעזר הכהן נ"י אב"ד דק"ק סאכאטשאב אחדשכת"ה ידידי מה מאד ענוה לי דברי כת"ה דלר"ע שרי לעשות מלאכה דאורייתא גם לבהמת עכו"ם או הפקר שהרי בהדיא אמרינן ביצה (דף כ"ט ע"ב) מרבה אני בהמה שמזונותיו עליך והיינו בהמת ישראל והא דבר"פ א"צ (דף כ"ג) משמע דליכא אלא איסור דרבנן היינו לתת לפניהם דליכא לתא דמלאכה וזה פשוט תמיה לי על מעלת כת"ה שתפס בפשיטות להיפך. ידידו דוש"כ ומברך בשיבה טובה כאות נפשו ונפש הכותב ישראל יהושע חובק"ק קוטנא יצ"ו תשובה בעזה"י יום ב' י"ד לר"ח שבט שנת תרל"ג סאכאטשאב לכבוד ידידי מחותני הרב הגאון הגדול החריף המפורסם זקן מלא חכמה נר ישראל כש"ת מוה' ישראל יהושע נ"י ראב"ד דק"ק קוטנא אחדשכת"ה מכתבו האחרון נכתב במהירות ולא ראה כ"ת אשר כתבתי דקושית הש"ס אמאי מרבה בהמה ומוציא עכו"ם ומשני כיון דבהמה מזונותיו עליך מסתבר יותר להרבות אבל כיון דבהמה בכלל יאכל לכל נפש ואין לנו רק מעוט לכם לא ממעטינן רק נכרים ואין חילוק רק בין בהמה לנכרי הבהמה הוא בכלל נפש ולא נכרי אבל אין חילוק בין בהמה לבהמה דבהמה שמזונותיו עליך הוא בכלל נפש שאין מזונותיו עליך אינו בכלל נפש ולא ניתן להאמר ומה שכתבנו מפ' א"צ מעכת"ה תפס דבנתינה ליכא מלאכה דהא רש"י כתב אפילו למאן דאמר נפש בהמה על הא דאין נותנין וכן בעה"מ הביא ראיה בד"ה דפסקינן כר"ע אך גוף הדבר דלר"ע כיון דנפש בהמה בכלל אשר יאכל לכל נפש אין חילוק בין בהמה שמזונותיו עליך או אין מזונותיו מדאורייתא א"צ ראיה:

בחדושי כתבתי בסימן תמ"ה דבכלב גם מדרבנן לחלק בין מזונותיו עליו או לא כיון דהתורה הקפידה לתת לו שכרו ורש"י בפסחים כתב הו"א קרא ומצותיו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ויותר יסלח לי כת"ה לפלפל עוד בזה. ידידו דושכת"ה באהבה עזה ומברכו בכל טוב כאות נפשו הטהורה ונפש הכותב אלעזר ברז"ו הכהן סימן תמו סעיף א המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יצניענו ויבערנו מיד אם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו. והנה המחבר סתם דבריו אפילו כשלא ביטל כדעת הרמב"ם אף דפסקינן מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך מ"מ אסור לשרוף וכתב בכ"מ דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף ומפשטא דסוגיא דפסחים (דף ה') אמר רבא ש"מ דר"ע לית ליה מתוך מוכח דאי אמרינן מתוך היה מותר לשורפו וכתב המ"א דזה הוי כס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט אבל להמסקנא דביום הראשון היינו מעיו"ט אסור לשורפו ביו"ט:

ונראה לע"ד בכוונתו באחד משני דרכים דנהי דשריפת קדשים אינן דוחין יו"ט מטעם מתוך דצריך צורך היום קצת ואין המצוה לשרוף דוקא באותו יום אבל בחמץ כיון שעובר בכל יראה לא גרע מס"ת לקרות בו דהוה צורך היום קצת אמאי לא יהיה מותר לשרוף וצריך לומר כמ"ש המ"א לעיל דמשהה כדי לבערו אינו עובר לא הוה צורך היום אך באמת הקשה הש"א דא"כ בכל לאו הניתק לעשה יהיה מותר לעבור על לאו כשדעתו לקיים העשה וכתב מו"ח זצ"ל במקו"ח (סימן תל"א) דיש לחלק בין לאו הניתק לעשה דעלמא בין לאו שקדמו העשה בשאר לאו הניתק לעשה דא"א לקיים העשה בלא עברות הלאו אי אפשר לומר שיש מצוה לעבור הלאו לקיים העשה ולא נכתוב העשה רק לתיקון הלאו אבל לאו שקדמו לעשה שיש קיום מצוה אף עבר על הלאו והעשה לא לתיקון בלבד נאמר רק למצוה באנפי נפשה יש לומר דה"ק רחמנא דתשביתו לא יראה לך אין איסור כשמשהה לבערו:

א"כ לפי הו"א דתשביתו הוא ביום הראשון דוקא לא הוה עשה קדמו ללאו כי תיכף בתחילת הלילה עובר בבל יראה ואף אי בל יראה הוה ניתק לעשה לא הוה עשה הקודם ללאו רק, לתקן הלאו ועובר במשהה כדי לבערו והוא צורך היום קצת לכך אי אמרינן מתוך מותר לשורפו אבל לפי האמת דביום הראשון הוא, מעיו"ט והוא עשה דקדמו ללאו ואינו עובר במשהה כדי לבערו אינו צורך היום כלל ואסור:

אך כוונתו הכ"מ כתב דשריפת חמץ הוה כמו מוגמר דאינו צריך לכל אדם ביו"ט בעינן צורך לכל אדם ונראה דלכך חמץ לא הוה צורך לכל אדם דבאמת אין המצוה מוטלת על כל ישראל לשרוף חמץ של אחרים דהא בשל אחרים ושל גבוה מותר לראות ואף דאמרינן דהכל מצווין עליו לבערו היינו שלא יעבור מי שיש לו חמץ להנצל אותו מאיסור אבל לא שיהיה מצות תשביתו עליו לשרוף חמץ של אחרים עיין בנוב"י חלק או"ח (סי' ט"ו) ועוד הא תוס' (דף ו') כתבו דלא אמרינן רק שיהיה הדבר רגיל והש"מ הביא בשם הרשב"א דר"פ ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בצורך מצוה באוכל נפש ע"ש א"כ שריפת חמץ הוה דבר המצוי צורך לכל נפש אבל לפי המסקנא דצריך לבער קודם פסח אם נמצא בפסח לא הוה צורך לכל נפש כנ"ל:

אך דברי המ"א שכתב כיון דחמץ הוה לאו הניתק לעשה ומשהה כדי לבערו מותר לכך אסור לשרוף תמוהין דהא הרמב"ם לא ס"ל דחמץ ניתק לעשה בגוף הדין של מתוך דעת ה"ה דלשיטת רש"י והרמב"ם דאמרינן מן התורה מתוך אפילו בדבר שאין צריך כלל והפ"ח (סי' תצ"ה) הקשה דא"כ אמאי פסק הרמב"ם ואין שורפין קדשים ביו"ט דיו"ט הוה עשה ול"ת דהא ליכא כלל איסור מטעם מתיך דנהי על הש"ס יש לומר דלא ס"ל דפליגי ב"ש וב"ה במתוך כדס"ל לש"ס ביצה (דף י"ב) בהס"ד אבל לפסק הילכתא קשה אמאי כתב הרמב"ם דאין שורפין מטעם דיו"ט הוה ל"ת ועשה דהא מותר מטעם מתוך ולזה העלה דצריך דוקא צורך היום קצת אך לכאורה קשה דהנה בשבת (דף ק"ה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תנא לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לעפרו וכתב הרשב"א ויסוד הענין לפי שכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן להו וכולן צריכות היה לגופן ותיקון היה בהם לפיכך סובר רש"י דכל מלאכה שאין לו תיקון לצורך הגוף המלאכה ממש פטור עליו וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקילקול אצל התינוק ותיקון המילה שהוא עשה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהוא מצוה אינו מתחשב