חידושי מהרא"ך חלק א נו

בהקדש לכאורה הי' נראה לשיטת הרמב"ם דסובר לכך חמץ במשהו מטעם דהוה דשיל"מ ותוס' בפסחים (דף כז ע"ב) הקשו על הא דפשיט הש"ס דבהקדש זוז"ג אסור דחמיר איסורא דאפילו באלף לא בטיל כתבו תימא מה חומרא הוא זה הלא הקדש דשיל"מ הוא ע"י חילול מטעם זה אין דינו להיות בטל מבואר דמטעם דבר שיל"מ סבירו לי' דזוז"ג אסור ובט"ז יו"ד (סי' רי"ו ס"ק ז') כתב דלכך הגדולין אסור בנדרים ואינו מותר מטעם זוז"ג דהוה דשיל"מ נלענ"ד דהפ"י בפסחים כתב דאין מקום לתמיהת התוס' דאה"נ דלאו מצד חומרא מסיק רבא דזוז"ג אסור אלא טעמא יהיב כיון דהקדש לא בטיל גם זוז"ג אסור ונראה דתמיהת התוס' קיימת לשיטתם דהנה מבואר בהג"א חולין אמרי רבנן בס' שכתב בשם ר"ת דהיכא דממשו של איסור ליכא בעין רק טעם בעלמא גם דשיל"מ בטיל וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב) א"כ לרבנן דלא ס"ל שבח עצים בפת הוה כטעם לא שייך לומר דשיל"מ והקשו תוס' שפיר דהא דהקדש לא בטיל הוא מטעם הנתערב ממש הוה דשיל"מ אבל כאן כיון דאין שבח עצים בפת זוז"ג מותר:

ועוד נראה דתמיהת התוס' קיימת כי נראה ברור לענ"ד הקלושה דפדיון לא שייך רק בדבר של הקדש כמו אם נתערב דבר של הקדש דנהי דלענין איסור אכילה בטיל מ"מ צריך לשלם להקדש השויו כמו שנתערב קב חיטין או יין של חבירו וגבי תרומה צריך להרים מכש"כ במקום שיש תובעין א"כ יכול לחלל בכל מקום שהוא ההקדש אבל אם נבלע בליעה של הקדש בתוך דבר של היתר אין הדבר של היתר שייך להקדש רק שנאסר באכילה לא שייך כלל חילול ובהדיא כתב רש"י בשבועות (דף כ"ב) דאין פדיון לקונמות להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין ואפילו לשיטת התוס' בקונם כלל יש פדיון כיון דהחפץ אסור לכל העולם גזה"כ הוא כיון דדומיא להקדש אבל דבר שאינו שייך להקדש רק דנאסר מטעם הקדש לא שייך חילול כלל והא דאמר ר"א יוליך הנאה לים המלח לא הוה דשיל"מ כלל רק במקום דעיקר איסור מדרבנן אי הכי שנתערב היכי דקלי אסוריה התירו החכמים האיסור הנאה ולא האיסור אכילה עיין בר"ן בפ' כל הצלמים (דף מ"ט) ולא הוה דשיל"מ א"כ הקשה תוס' שפיר דמאי חומרא הוא זה דהא הקדש לא בטיל כיון דהוא דשיל"מ ע"י חילול היינו במקום דיכול להיות אבל בפת שנאפה בעצי הקדש נהי דאי אמרינן יש שבח עצים בפת מ"מ הפת אינו של הקדש לא שייך חילול ועדי בשחק אשר אחר כתבי זאת מצאתי בספר מחנה אפרים (בה' מאכלות אסורות) שכתב להכריע דהא דס"ל להרי"ף והרמב"ם דפת שנאפה בעצי איסור דיוליך הנאה של הפת לים המלח ולא סגי בהולכת דמי עצים דהא כל המדומע אינו מדמע אלא לפי חשבון שכתב כיון דכל התירו של ר"א משום פדיון תו ליכא למימר דסגי בהולכת הנאת דמי עצים דהוה דבר שאין בו ממש ודבר שאין בו ממש לית ליה פדיון והרי אמרו בירושלמי הביא הר"ש (בפ"ב דמעשר שני) דתבלין של מעשר שני שנפלו לתבשיל ונתנו טעם אין להם פדיון ועיינתי בירושלמי ואיתא דקתני תבשיל של חול שתיבלו בתבלין של מעשר שני אינו יוצא מעשר שני מידי פדיונו דס"ל לר"ש מטעם דבר שאין בו ממש:

ולענ"ד נראה מטעם שכתבתי דלא שייך פדיון רק בדבר שהוא של הקדש או של מעשר שני אבל דבר שאינו של הקדש ולא של מעשר רק שאסור מחמת נתינת טעם לא שייך פדיון אבל תקנת ר"א הוא בדבר שאינו של ע"ז להתיר יש לומר דגם בדבר שאין בו ממש שייך הך תקנתא יהיה שיהיה עכ"פ דתמיהת התוס' קיימת ואינו מוכח דתוס' פליג עם הט"ז דגם לשיטת התוס' יש לומר דשיל"מ זוז"ג אסור רק בפת שנאפה בעצי הקדש לא הוה דשיל"מ:

אמר המעתיק הנה ראיתי לכתוב בסוף הסימן הזה פלפול בין אאמ"ו הרב הגאון החריף המפורסם הצדיק זצ"ל ובין הרב הגאון החריף המפורסם הצדיק מו"ה ישראל יהושע נ"י אב"ד דק"ק קוטנא בסוגיא דפסחים (דף ה') על פירוש רש"י שפירשו השבתה בכל דבר כי מחמת ששייך לסימן הזה והוא מהיות טוב כי אקוה שכל חכמי דורנו יאשרוהו ויפארוהו וישתו בצמא את דבריהם וכאשר יראו עיניהם ותחזינה מישרים ויטעמו מעט מדבש צוף טעם אמריהם ויערב להם פלפולו הזה שיוצא בסוגיא הזאת בין הגדולי זמנינו שדבריהם בנוים על אדני השכל והתבונה והנה דלו עיני למרום וכפי פרושות השמים שה' ידריכני בדרכי ה' ומשפטי התורה וזכות אבותי הקדושים אשר בארץ המה יעמדו לי לזרעי וזרע זרעי שלא תמוש ספר התורה מפיהם עד עולם ויתקרבו אל ה' וישמחו בו כל חוסיו והם ישמחו בהם ויתקיים יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו בעגלא ובזמן קריב אמן סלה:

ב"ה יום א' פ' שמות שנת תרל"ג לפ"ק סאכאטשאב החיים והשלום לכבוד מחותני ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם עפ"י תבל לגאון ולתפארת כקש"ת מו"ה ישראל יהושע נ"י אב"ד דק"ק קוטנא אחדשכת"ה זה זמן כביר לא היה בינינו מכתבי שלום הגם שאין הזמן מסכים אתי לכתוב מכתב וכאשר הקרה לפני הזדמנות טוב ואהבתנו קשורה בנפשנו עכ"ז פניתי מטרדותי להראות את כת"ה כי ברית אהבתנו לא הופרה אמנם ברית אהבת האמת הוא ברית מלת עולם לא אחשך מלהגיד לפני כבוד ת"ה גרגיר אחד אשר עלה על דעתי ליישב בסוגיא דפסחים (דף ה' ע"ב) דאין ביעור חמץ אלא שריפה פירש"י דאי השבתה בכל דבר סבירא ליה לאוקמי ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים וכו' ועמדו המפרשים. א' דהא אסור להאכיל לבהמה חמץ אפילו בהמה של הפקר כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תמ"ח) ועוד דהא רש"י בביצה (דף כ"ז) כתב לתתו לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים ביו"ט אפילו ע"י אכילת בהמה דקיי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דגזה"כ שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא א"כ אסור להאכיל לכלבים מה שצריך שריפה ביו"ט:

ונלענ"ד דהא בביצה (דף כ"א) אך אשר יאכל לכל, נפש הוא לבדו יעשה לכם ממשמע שנא' לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע ת"ל לכם ולא לכלבים דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר אפילו נפש בהמה במשמע א"כ מה תלמוד לומר לכם לכם **(הפוסקים היכא דנתערב סגי בהולכת הנאת עצים ליה"מ כן בתנור דלא אסור רק מדרבנן משום הנחלת ומהני הולכת הנאת עצים ליה"מ ואמאי לא פליג ר"א ארישא דחדש יותץ יוליך הנאת עצים ליה"מ ויהיה התנור מותר אע"כ דר"א סובר יש שבח עצים בפת ואסור התנור והפת מדאורייתא ולהכי לא מהני הולכת הנאה ליה"מ כשהוא בעין ושפיר מוכח תרתי דר"א סובר זוז"ג אסור ומוכח דסובר יש שבח עצים בפת ובתנור ולהכי גם בשאר איסורין חדש יותץ:

ומיושב היטב קושית רש"י הנ"ל דלרבנן דסברי דלא מהני הולכת הנאה ליה"מ אינו מוכח דסברי גם בשארי איסורין חדש יותץ די"ל דסברי אין שבח עצים בפת ובתנור משום דהגחלת מותר וכנ"ל ורק בע"ז דהגחלת אסור וכנ"ל להכי קאמר דר"א הוא וא"ש בעזה"י:

)**