חידושי מהרא"ך חלק א נה

דקתני לקמן כיצד משתתפין בתחומין ולא קתני מזכה להן אלא לרב מ"ט תנאי הוא פירשו ר' חייא קאי כרב בתחומין וגבי חצירות טעמא דרב משום דקאסר עליו גמר ומקני אע"ג דמתניתין פליג עליה דרב רב תנא הוא ופליג ומסיק הש"ס א"ר נחמן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות ואחד שתופי מבואות צריך לזכות. היוצא מסוגית הש"ס דמתניתין סובר דעירובי חצירות צריך לזכות שיקנה הדירה וע"ת א"צ לזכות ואנן פסקינן דגם עירובי תחומין צריך לזכות ולפ"ז ניחא דלפי מה דפסק המשנה דע"ת א"צ לזכות לא צריך בתרומה וטעמא דאי בעי מיתשיל עלה וסגי בטעמא דש"ס כיון דראוי לאחרים סגי אבל לפי פסק הילכתא דע"ת צריך לזכות קשה דאיך יכול להניח עירוב תחומין בתרומה דהא תרומה אינו שלו וטובת הנאה אינו ממון לקנות כמבואר (בס"פ האיש מקדש) וכיון דאינו שלו איך יכול לקנות ולזה פירש"י כיון דבידו לישאל הוה שלו ויכול לקנות שפיר ולא גזרו בין השמשות על השבות והא דאינה מקודשת בתרומה אף דבידו לשאול כיון דלא נתן לה כלל דהא לא יהיה לאשה בתרומה רק טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון:

אך קשה לפ"ז דאיך משתתפין בתרומה דנהי דשלו הוא מטעם דאי בעי מיתשיל מ"מ איך יכול לקנות הרשות בתרומה דהא השותף אינו מקבל כלום וכמו דאינה מקודשת בתרומה דכיון דאינה מקבלה רק טובת הנאה איך יכול לזכות ברשות חבירו וצריך לומר דהא דמשתתפין בתרומה מיירי דמשתף עצמו עם הכהנים א"כ הם מקבלים התרומה ואצלו הוה הנתינה כיון דבידו לשאול ויצא דין חדש דהא דמשתתפין בתרומה מיירי בכהנים דוקא דבשותפו ישראל אי אפשר לזכות בתרומה רשותם ואפשר דבלא"ה אי אפשר לערב בשותפו ישראל בתרומה דנהי דחזי לאחרינא מ"מ הוה בכלל המקפיד על עירובו דהא הישראל האחר אי אפשר לו לאכול נהי דהבעלים יכולין לישאל אבל האחר אי אפשר לו לישאל על התרומה של חבירו והרבה הארכתי במקום אחר ואין כאן מקום עוד להאריך:

סימן תמה סעיף א כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרות או זורקו לים:

והנה במקור חיים (ס"ק א') איתא כששורף חמץ שכבר עברו בבל יראה כמו שהחמץ אסור לעולם אף האפר אסור לעולם עיי"ש ולענ"ד צע"ג כששרף חמץ בפסח שיהיה האפר אסור לאחר הפסח דלא מבעיא לשיטת התוס' דבל יראה הוה ניתק לעשה א"כ אם שרף בפסח קיים המ"ע דתשביתו שוב לא עבר על הלאו מה"ת יהיה האפר והגחלים אסור לאחר הפסח ואפילו לשיטת הרמב"ם דחמץ אינו ניתק לעשה עכ"פ מנ"ל דקנסינן ליה כשקיים עכ"פ מצות תשביתו לשרוף החמץ בפסח דהא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור לאחר הפסח הוא רק מטעם קנס ומנ"ל דקנסינן שיהיה האפר והגחלים אסורין והא דאסרו הרמב"ם והשו"ע הגחלים והאפר בהנאה הוא ליהנות בפסח אבל לאחר הפסח דחמץ גופיה אינו אסור רק מטעם קנס אין סברא לומר דקנסו. כששורף בפסח יקיים מ"ע דתשביתו והרווחנו בזה דלא תקשה קושית המ"א שהקשה שם על הרמב"ם והשו"ע דפסקו דהגחלים והאפר אסור א"כ סברו דהחמץ הוא מהנקברים ואיך סוברים דמותר לשרוף החמץ דהא כל הנקברים לא ישרפו כמבואר ברמב"ם (פי"ט מה' פסולי המוקדשין) ובזה ניחא דהא באמת שריפה חמורה מקבורה רק דאסור להחמיר לשרוף הנקברין מחמת תקלת האפר כמ"ש הרמב"ם בסוף (פסולי המוקדשין) דכל איסור שריפה הוא מחמת תקלת האפר ע"ש ולזה לר' יהודה דסובר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא יש לומר דגם כששורף בפסח האפר והגחלים אסורין אבל לדידן דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מדאורייתא רק מטעם קנס אסור ואינו אסור התערובות כששרף בפסח נראה ברור דהאפר והגחלים מותרין לאחר הפסח א"כ שפיר פסקו דיכול לשרוף החמץ כששורף החמץ הוא מחמיר יותר מלקבור והאפר יהיה מותר לאחר הפסח ולא חיישינן לתקלה כי לתקלה לזמן מועט לא חיישינן כמבואר ביו"ד (סי' נ"ז ש"ך ס"ק מ"ז) כן הוא במקור חיים גופיה שם ואין לדמות חמץ לשאר נקברין כי שם העפר אסור לעולם וחיישינן לתקלה ובזה מיושב אמאי לא חשיב במתניתין דתמורה (דף ל"ג) חמץ בפסח דלרבנן הוא מהנקברין ע"ש וי"ל כיון דלחכמים שהוא מהנקברין חותר האפר אחר הפסח מותר לשרפו ולכך לא קתני במתניתין דהא תנא שם הנקברין לא ישרפו:

ובזה ניחא הא דהרי"ף והרמב"ם לא הביא הירושלמי מלוגמא שנסרחה לחלק בין נסרחה קודם שנתחמץ לנסרחה לאחר שנתחמץ דסברו הירושלמי לא אמר רק לר"י דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מדאורייתא וגם האפר כשלא נעשה המצוה אסור לעולם שפיר דצריך לבער כמו כל איסורי הנאה אבל לדידן כיון דנפסל מאכילה ונעשה עפר ואחר הפסח מותר א"צ לבער כנלענ"ד:

אך קשה לי כיון דחזינן דאף דמקום דהחמיר התורה בשריפה מ"מ העפר מותר כיון דנעשה מצותו וקשה דבפסחים (דף כ"ב) תנא סקל יסקל השור איני יודע שהוא אסור באכילה מה ת"ל לא יאכל מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו דאסור אין לו באכילה בהנאה מנין ת"ל בעל השור נקי טעמא דכתיב בעל השור נקי דאי מלא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע וקשה לפ"ז נהי דלא יאכל משמע איסור הנאה צריך למיכתב בעל השור נקי דהו"א דוקא כששחט דלא עשה המצוה אסור בהנאה אבל כשנסקל דנעשה מצותו מותר בהנאה וצריך בעל השור נקי דאסור בהנאה גם כשנעשה מצותו וצ"ע:

סעיף ב אסורים בהנאה עיין (במ"א ס"ק ה') **(והנה איתא בגמ' פסחים (דף כ"ו ע"ב) תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' אלא ר"א דעצי אשירה ורש"י ז"ל כתב דה"ה דהוי והנראה מצי לאוקמי כת"ק דר"א אלא משום דלא ידענא מנו כו':

לע"ד לתרץ קושית רש"י דהגמ' עכצ"ל דהא מנו ר"א הוא ולא כתב דהנה קשה היאך מוכח בש"ס דר"א סובר דגם בערלה וחדש יותץ דהתוס' כתבו הא דסברי רבנן אין שבח עצים בפת אע"פ שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אם מחמת משהו הנשרף וא"כ הוא כמו גחלת דאין האיסור בעין וא"כ בע"ז הגחלת אסור מודו רבנן דיש שבח עצים בפת דהא אף דשלהבת בזה ממשהו הנשרף והוי כגחלת הא גם גחלת איסור וא"כ דילמא סובר ר"א דאין שבח עצים בפת וה"ה דאין שבח עצים בתנור ולהכי שרי בתנור והא דבע"ז יותץ משום דהגחלת אסור והוי שבח עצים והגחלים בתנור ולהכי יותץ כמו דהפת אסור משום דיש שבח עצים וא"כ אף דר"א סובר זוז"ג אסור אפ"ה מנ"ל דסובר דגם בשאר איסורי חדש יותץ דלמא סובר אין שבח עצים בפת ובתנור ושרי התנור כמו הפת:

ונראה לתרץ דהנה התוס' כתבו דלא פליג ר"א ארישא דחדש יותץ דלא קאמר ר"א דמהני הולכת הנאה ליה"מ רק בנתערב אבל לא כשהוא בעין והנה הטעם דבנתערב בטיל מהתורה ולגבי איסור דרבנן מהני הולכת הנאה ליה"מ אבל לא לענין איסור תורה:

והנה הב"י כתב דגחלת של ע"ז אסור רק מדרבנן א"כ אי סובר ר"א אין שבח עצים בפת ובתנור ורק בע"ז משום גחלת וכנ"ל א"כ כיון דגחלת אינו אסור רק מדרבנן לא אסור התנור רק מדרבנן וא"כ מהני הולכת הנאת עצים ליה"מ כשיטת)** כיון דבאלף לא בטיל זה וזה גורם אסור כמו