חידושי מהרא"ך חלק א נג

רק קפידות התורה דצריך לכוין לשם מצוה לשם מצה וסבירא ליה לרבא דאם התורה הקפיד שיהיה לשם מצה סגי בשימור דאפיה דהיינו שיהיה האפיה לשם מצה כיון דעיקר מה שנעשה מצה לצאת בו הוא באפיה כאשר אין חשש חימוץ בעיסה מחמת הכרת הסימנין דהא בלחם הפנים ומנחת מאפה תנור ביחיד לישתן ועריכתן מבחוץ ואפייתן בפנים וכן הוא שיטת רב צדוק כהן שכתב לצאת ידי חובה בלישה ראשונה אינה אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם ולזה הוכיח רבא דהא ושמרתם הוא נגד חשש חימוץ שלא נסמוך על הסימנים ממילא דצריך שימור משעת קצירה דאי אמרינן דהתורה לא הקפיד על חשש חמץ שלא נסמוך על הסימנים רק דגזה"כ דיהיה צריך נעשה לשם מצוה סגי בשימור דאפיה לאפות לשם מצה והש"ס דחה ראיתו דיש לומר דהתורה ציוה רק על חשש חימוץ מ"מ אין צריך שימור מעיקרא משעת קצירה כיון דלא שכיח שתבא לידי חימוץ רק משעת לישה דשכיח ומצויה שתבא לידי חימוץ עכ"פ מבואר דאי צריך שימור מעיקרא לא יקפיד התורה שיהיה העשייה לשם מצה רק שלא יבא עליהן מים והשמירה הוא מחשש חמץ ולא סגי בסימנים וכן כתב הרי"ף דהא דאמר רבא להנהו דמהפכי כי הפיכתו הפיכי לשם מצוה כלומר הזהירו בהן שלא יעבור עליהן מים וכן הרמב"ם (בה' חמץ הל' ט') לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצרה עד שלא יהיה בו שום חמץ והה"מ כתב דצריך לו עיון דבריהם אמאי לא הביא דינא של רב הונא והשע"מ תירץ כיון דאנן פסקינן דאם לש במים שלא לנו אסור בדיעבד ע"ש והשאלתות כתב דאם לש חש"ו אע"פ שאפאה ישראל אסור כיון דלאו בני שימור נינהו ולא כתב מטעם דלאו בני כוונה נינהו א"כ סובר ג"כ דעיקר השמירה מטעם חימוץ ולא שצריך שיהיה לשם מצה א"כ ברייתא דקתני בפסחים (דף ל"ח) דאין יוצאין בחלת תודה ורקיקי נזיר משום דלא נעשה שימור לשם מצוה סוברין דעיקר קפידא שיהיה לשם מצה ומחשש חמץ סגי הסימנים וסגי כפי דברינו בשעת אפיה והרי"ף מדחה הסוגיא דש"ס ופסק כרבא כי הסוגיא דאין יוצאין בלחמי תודה הוא לשיטת ר"י היה מקריבין תודה בבמה ומיירי בשעת היתר הבמות אבל לחכמים דסברי דאין מקריבין חלות תודה אין יוצאין דלא קרינן ביה בכל מושבותיכם ומשחרב בהמ"ק ונאסרו הבמות קשה לי על הרמב"ם דפסק (בפ"י מה' חמץ ומצה ה' ע') דחלת תודה ורקיקי מצות נזיר שעשאן לעצמן אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד שהוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין זבח:

וקשה לכאורה בחרתי חדא דהא הרמב"ם פסק דאין יוצאין במצה של בכורים דהיינו נאכל בכל מושבותיכם א"כ לחמי תודה ורקיקי נזיר אינן נאכלין בכל המושבות ועוד דהא הרמב"ם פסק דעיקר השמירה מחשש חמץ ואפשר דהשמירה שלא יתחמץ סובר דצריך להיות לשם מצה וכן דייק לישנא מצה המשתמרת לענין מצה דהיינו שמשתמר לצורך מצה שלא איתתמץ ולא לענין זבח:

ולפ"ז ניחא מה שכתב הרשב"א דצריך לשם מצוה או מעיקרא או משעת לישה לכל אחד כדאית ליה ויכול להיות מה שאמר רבא הפיכו לשם מצוה וכתב הרי"ף כלומר שלא יבא מים ג"כ כך אך מנהגן של ישראל דטחינה מותר ע"י נכרי יש לומר כיון דישראל עע"ג ושומר מחשש חמץ הוה השמירה לשם מצה אבל בשעת אפיה סברי הרבה פוסקים דצריך ורב כהן צדוק דצריך לשם מצוה כפי סוגית הש"ס דחלות תודה פסול כיון שלא נלושה לשם מצות בערב תאכלו מצות או לר' יוסף לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות הנעשית ע"י עכו"ם או ע"י חש"ו גם בישראל עומד על גביו ובשעת נתינת מים לקמח או בשעת אפיה שעושה לשם מצות מצה כמו שהביא הד"מ בשם (אא"ז בסי' תע"ז) אך בהש"ע של הרב שצריך לכוין לצאת ידי מצות בערב תאכלו מצות או לשבעת ימים תאכל מצות הוא דבר חדש ולא נמצא בשום פוסק דבר כזה. ולענ"ד נראה דמי שרוצה לצאת באותן מצות שאופה על כל החג גם אם לא אמר בפירוש לשם מצה סתמא לשמה קיימו כמו בזבחים והא דרבה ור' יוסף פסלי רקיקי נזיר כיון שלא נעשה לשם מצוה הוא כמ"ש הר"ן **(והנה בדברי הר"ן אמרתי דבר נחמד ליישב קושית התוס' ברכות (דף י"ג) מצות צריכות כוונה מאי אם כוון לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה תוס' ד"ה בקורא להגיה פי' בקונטרס שאין מסתכלין לקרות תימא אכתי הא קא קרי כו' עיי"ש:

והנראה לפענ"ד לפרש דברי הגמ' עפ"י דברי הר"ן ז"ל בר"ה (פרק ד') על הא דמתעסק לא יצא דבתוקע לשיר כיון דאין מכוון לשם מצוה יצא למ"ד מצות אצ"כ אבל מתעסק כיון שכבר הוא מכוון למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דמאי דאסקינן ריש זבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה ע"ש:

והקשה בס' טורי אבן דא"כ מ"פ ש"מ מצות צריכות כוונה דהיה הוא מכוון למצוה לקרות בתורה דאין לך מצוה גדולה ממנה ואותו כוונה מעכבת מצוה אחרת מלחול ע"ש:

והנראה דלא קשה כלל דהא אף אם קורא ק"ש בזמנה לצאת י"ח אפ"ה בזה גופיה מקיים ג"כ מצות תלמוד תורה כמו דאמרינן במנחות (דף ל"ט ע"ב) דבק"ש שחרית וערבית מקיים והגית בו יומם ועוד דבשעת ק"ש ודאי דר"ע מאי מקיים ושנימצות ק"ש ות"ת א"כ כיון דבכל פעם איכא מצות תלמוד תורה בשעת ק"ש לא שייך לומר דלאו בת מינה לא מחריב בה כיון דהוי מצוה אחרת ת"ת דז"א דלא הוי כלל מצוה אחרת התלמוד תורה כיון דבכל פעם הקורא ק"ש בזמנו לצאת ידי ק"ש מקיים ג"כ מצות ת"ת ולהכי שפיר פריך בגמ' מצות צריכות כוונה מיושב קושיית הט"א הנ"ל וא"ש:

ומובן היטב תירוץ הש"ס בקורא להגיה דהנה מבואר בש"ס מנחות (דף ל') אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות אחת בתורה הוי כאילו כותב ס"ת כולו א"כ אותו הכוונה דלהגיה כיון דהוי' מצוה אחרת מעכבת מצוה אחרת דהיינו ק"ש מלחול וכנ"ל וא"ש בעזה"י ונכון:

)** דתוקע לשיר יצא אם תוקע לחנך את הילדים אינו יוצא דמצוה מחריב בת מינה ואינה מחריב שאינה בת מינה כמו כל הזבחים שנזבחו לשם חולין עלו לבעלים לשם חובה לשם קדשים אחרים אינן עולין אך מוטב שיאמר בפירוש בתחילת עשית לישה ואפית מצה שיהיה לשם מצוה אין מבשלין בשבת זה מיני קמחים או שאר מיני תבשילין שדרכן לידבק בקדירה או בקערה כדי שלא יצטרך להדיח בשבת אחר גמר אכילה להסיר החמץ הדבוק בה אך אם אי אפשר לקנח הכלים היטב מותר להדיחם בשבת אחר גמר אכילה ולאחר אכילה קודם שעה ה' מנער היטב המפה מן הפרורין ויטמין המפה והכלים שאוכל בהן במקום שאינו רגיל לילך ולהשתמש שם כל הפסח ויאמר כל חמירא האומרים בכל ערב פסח ביום י"ד וכל החמץ אשר ישאר יתן לעכו"ם במתנה כי העיר מעורבות היטב עם הנכרית ויקח את הכלים ותכבד את הבית והפסקת אכילה יהיה עד שעה תשיעית וחצי. והנה עפ"י הדין אסור להאכיל לקטן ולקטנה היודעים להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים בלילה מצה בע"פ והקשה מאד מה יאכלו הקטנים ביום ארוך כזה אם לא לבשל בעש"ק (בארשט) ויערב עם מצה הטחונה גם אפשר להניח להם מצות וכשהם בעצמם יטלו קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אמרו כל האוכל מצה בע"פ כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו מחמת גודל התאוה שהוא שטוף בזימה וקשה לפניו