חידושי מהרא"ך חלק א נב

בשבת ולא דעת הרמב"ם וטעם לסברת הרא"ש דסובר דלאותן מ"ד אין סוברין דטבילת כלים הוה תיקון וכן צריך להבין מ"ש תוס' בחגיגה (דף ח') ד"ה משום סקרתא ולא דמי הגבהת תרומות ומעשרות דאסור משום מתקן הוא דבלא"ה שרי למיכל קודם שמעשר בהמותיו וקשה דהא במתניתין (פ"ט מה' בכורות) שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט הגיע גורן לא ישחוט שהגורן קבעו למעשר מדרבנן ופירש"י כשיגיע הגורן לא יאכל מהן לכתחילה מדרבנן בלא מעשר ואמאי כתבו תוס' דלא הוה מתקן:

ונראה דהנה הא דדברים כאלו אסורין משום מתקן ותיקון הדבר הוא ממלאכה מכה בפטיש סברי תוס' וכן הרא"ש בדבר שלא נאסר שאינו נאסר רק שאסור לכתחילה ובמה שעושה מעשה דהיינו לעשר הבהמה או לטבול הכלים מותר לו לכתחילה לעשות אין זה בתיקון כלי כלל ומותר לאדם לעשות ולזה במעשר בהמה אם שחט פטור ומותר לאכול וכן בטבילת כלים איני נאסר המאכל והכלי אם שימש בלא טבילה אין בגדר מתקן דהתיקון הוא לארם שמותר לו לאכול דהא דאסור התיקון הוא מטעם דהוה כמכה בפטיש אף שאין עושה שום מלאכה במה שמכה בפטיש רק כיון שהוא גמר מלאכה לתיקון הדבר הוה מלאכה ולתקן אדם שמותר לו לאתר המעשר ולאחר הטבילה לאכול מתקן את האדם וזה לא נמצא במשכן לתקן אדם האדם וכמו שכתב תוס' דחי נושא את עצמו אף שיש משאות קלות מבעל חי רק במשכן לא הוה נושא בע"ח ורבא דסובר דטבילת כלים הוה מתקן מקשה הש"ס שפיר אמאי מותר האדם:

אך הרמב"ם דאומר דטבילת כלים בשבת דהוה מתקן סובר כרבא דגם זה הוה כמתקן ופ"מ סובר דטבילת כלים חדשים ביו"ט ג"כ כיון דאינו רשאי להשתמש בהם הוה תיקון לכל האמוראים ביו"ט והנה המחבר בש"ע נראה דתופס לעיקר כדעת הרא"ש בדעת הרי"ף דמותר בשבת לטבול כלים חדשים כי פוסק כדעת הטעם דאסור לטבול הוא משום סחיטה או שמא ישהא ואינו פוסק כרמב"ם דפוסק דרבא דגם טבילת כלים הוה כמתקן מה שרצה הפ"מ ללמוד כמו שמותר להמחבר טבילת כלים חדשים בשאר מותר להפריש חלת חוץ לארץ לפי דברינו דיש חילוק בין דאינו אסור רק לכתחילה ובין דבר כמו חלת חוץ לארץ אם לא יפרוש מכל העיסה אסור כמו טבל דרבנן אין ראוי כלל אך בלא"ה תמוהין הדברים דאטו הא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת וביו"ט אינו אסור רק מטעם מתקן דהא (הרמב"ם בפכ"ג מה' שבת ה' ט') כתב אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא הי' מתקן (בה' י"ד) כתב ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת וכתב הרלב"ח דביו"ט לא הי' איסור להגביה תרומות ומעשרות משום דהוה כמתקן דהא ביו"ט מותר לתקן כשהוא אוכל נפש ולא כדסברי תוס' חגיגה דאם הי' מעשר בהמה אסור לאכול לא הי' רשאי להגביה דיהי' כמתקן ולזה כתב עוד טעם דאין מגביהין שזה דומה למקדיש אותן פירות ומתניתין ביצה (דף ל"ו) ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות וחשיב הגבהת תרומות ומעשרות בכלל השבותין דאין מקדישין וכן מפרש ברמב"ם שכתב (בה' י"ד) ועוד מפני כשהוא מתקן בשבת ודייק בשבת דביו"ט הי' מותר מטעם מתקן רק דאסור משום דדומה למקדש וכתב (בה' ט"ו) המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל וזה ג"כ כוונת הש"ס בביצה (דף ט') א"ר מי לא מודה שמואל דאסור לזרעים א"כ נהי דלא הוה בכלל מתקן מ"מ כיון דאסור לזרעים הוה בכלל מקדיש:

ולפמ"ש נפל היתרא דפנים מאירות ואי אפשר למילף הפרשת חלה מטבילת כלים דשם ההיתר בשבת כיון דלא הוה בכלל תיקון כיון דאין הדבר נאסר ולשיטת הסוברים דגם זה הוה בכלל מתקן באמת הארכתי יותר מדי אשר לא כל מה שנדפס בספר יש בידינו לפסוק דמותר ועיקר כדעת המ"א והאחרונים דאסור להפריש חלת חוץ לארץ בשבת:

והנה אפיית החלות דעתו שיהי' בליל ה' כדי שיהי' זמן שיצטיין התנור להכשירו לאפות בו מצות ביום ו' ושיהי' כשר התנור על פסח:

הנה בענין מצה המשתמרת לאכול לקיים מצות בערב תאכלו מצות איתא בש"ע אין לשון מצה מצוה ולא אופין אותה ע"י עכו"ם או ע"י חרש שוטה קטן והיוצא ממ"א ומהסכמת אחרונים דטחינה מותר בנכרי כשישראל עומד על גביו אפילו ברחיים של יד כיון שאינו עשה בקמח עצמו רק במלאכתו ע"י כלי משא"כ בלישה ואפי' שעוסקי' בעיסה ובמצה עצמו לא מהני בעומד על גביו וזה לכאורה דלא כדעת הרשב"א שכתב דצריך שימור לשם מצוה בין שימור דלישה וכן שימור מעידן קצירה לכל מר כדאית לי' התירה דהנה בפ' כל שעה (דף מ') אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא לתתיה שימור למאי אי שימור לתיתה שימור דלישה לאו שימור הוא דהייינו אם לא עשה שימור קודם לישה לא מיקרי שימור דאר"ה בציקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י דבבצקות של נכרי לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוה שימור לשם מצה אע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ לא קרני חגבים ולא הכספת פנים מיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן באחרונה הוא מצה הנאכלת באחרונה עם הפסח חובת אכילתה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו בראשונה לא באכילה הראשונה משום דלא עביד לי' שימור ליעביד לי' שימור מאפי' ואילך אלא לאו שימור מעיקרא בעינן ממאי דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עביד לה שימור ה"נ דשימור דלישה הוה שימור ואפ"ה לא הדר בו רבא דאמר להו להני דמהפכי הפוכי לשם מצה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתה ועד סופה בעינן:

ולכאורה צריך להבין מדוע סובר רבא דאי אין צריך שימור מעיקרא סגי בשימור אפי' והש"ס דחי דבריו דאף דאינו צריך שימור מעיקרא מ"מ שימור דלישה בעינן ונראה דהנה דהא דאמר ר"ה בצקות של נכרים בלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכספות פנים והנה במאי דכתיב ושמרתם את המצות יש לפרש שני פרושים אחד דהתורה צותה לשמור מן החמץ ולא לסמוך על הסימנים דקרני חגבים כמו דסמכינן לענין אכילה וכאשר התורה הקפידה שלא לסמוך על הסימנים רק שצריך שמירה שלא יתחמץ הסברא נותנת שצריך שמירה מעיקרא משעת קצירה אבל שיהי' צריך שמירה לשם מצוה לשם מצה לא מצינו דהקפידה התורה אי דנפרש דהתורה לא הקפידה שלא נסמוך לצאת ידי מצות מצה על הסימנים דשפיר סמכינן כיון שהוא מותר באכילה **(כמיקר ה"נ אמרינן דמחזי שנטמאו ביו"ט ובטל טעם דמחזי כמתקן לגבי יו"ט ולהכי הוצרך רב ביבי לומר טעמא דשמא ישהה כן כתוב בצל"ח עיי"ש:

ולפ"ז קשה דהא הרא"ש ז"ל הקשה אמאי לא הביא טעמא דרבה שמא יעבירנו דהא מצינו גבי שופר ולולב ומגילה וכתב הט"ז (בסי' שכ"ג) דהתם בשבת שפיר גזרינן אבל כאן ביו"ט י"ל לרבה גזירה יו"ט אטו שבת לא מצינו עיי"ש:

ולפ"ז עדיין קשה על הרמב"ם דנתן טעם הא דאסור להטביל בשבת משום מתקן וביו"ט טעמא אחרינא א"כ אדחי הוצרך לומר בשבת טעמא דמתקן הלא בשבת יכול לומר טעמא דרבה כמו שופר ולולב ומגילה:

ולהנ"ל ניחא היטב דהנה הרמב"ם ז"ל פוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' א"כ קשה קושיית התוס' נגזר בהשקה גופי וכן בולד הטומאה שמא יעבירנו ולולב לומר כנ"ל כמובן ולהם הוצרך לומר טעמא דמתקן אף שבת וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

)**