חידושי מהרא"ך חלק א מט

על הא דכתב הרמב"ם האוסר פירותיו על חבירו בין נדר ובין שבועה הרי גדוליהן וחלופיהן ספק כתב מיהו קשי' להו כל היכא דאמרינן אוסר בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי והא קי"ל דזה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיו ותירץ הכ"מ כיון דהנדרים הוה כהקדש גם זה וזה גורם אסור ועיין טו"ז (סי' רי"ו ס"ק ז') א"כ חמץ שעבר עליו הפסח בוודאי דזה גורם וזה גורם מותר כמו ערלה ואפילו אם נאמר כסברת התוס' דזה וזה גורם צריך להיות דוקא הגורמין שוה והפרי עם הקרקע לא הוי זה וזה גורם מ"מ בגדולין של חמץ שעבר עליו הפסח מותר דהא דעיקר לא נתבטל בגדולין כתב הרמב"ם (בפ"ה מה' נדרים) דהוה דבר שיל"מ א"כ בחמץ שעבר עליו הפסח בטל העיקר בגדולין וצע"ג דבריהם אשר דברו מזה הסוגיא ואישתמיט מינייהו ההלכתא:

**(והנה מה שהקשה מו"ז זצ"ל על הא דזוז"ג מותר אמאי לא יהי' אסור לזרוע ולנטוע מטעם דביטול איסור לכתחילה לשיטת הר"ן ז"ל דזוז"ג מטעם ביטול הוא קושי' עצומה ונראה לפענ"ד לתרץ דאמרינן בביצה (דף ד') עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קמבטל איסור לכתחילה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכתב הרא"ש ז"ל דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו ולבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמקלי קלי לאיסורא עיי"ש אלמא היכא דמקלי קלי לאיסורא מותר לבטל לכתחילה איסור דרבנן והנה כתב הר"ן בפ' כל הצלמים גבי בגד שנארג בכרכור של ע"ז דמותר ע"י הולכת הנאה לים המלח ומשום דגורם אינו אסור אלא מדרבנן עיי"ש:

ומיושב היטב הקושי' כיון דאפילו בחד גורם נמי אינו אסור אלא מדרבנן א"כ שפיר רשאי לבטל דהיינו לעשות זה וזה גורם שהרי ליתא לאיסורא בעינא דהי' זרעו כלה והוי כמקלי קלי ורשאי לבטל בדרבנן והכא הוי כבדרבנן כיון דאורייתא אפילו בחד גורם מותר כנ"ל וא"ש בעזה"י:

)** ובאמת צריך לעיין דכפי הנראה דזה וזה גורם מותר אפילו להזורע והנוטע ג"כ אמאי לא יהי' אסור עליו מטעם דביטול איסור לכתחילה כמבואר ביו"ד (סי' צ"ט) וצ"ע לשיטת התוס' בע"ז (דף מ"ט) ובנדרים (דף מ"ו) דזה וזה גורם הוא דוקא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור האילן היתר ששניהם אילן או זבל ונב"י אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם לא אמרינן זוז"ג ובמקום אחר תרצתי קושיית התוס' מכות (דף כ"א) וכן בפסחים (דף מ"ז) שהקשו על הא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור והן מוקדשים וכלאים ושביעית ויו"ט כהן ונזיר בבית הקברות והקשו אמאי נקיט בשור וחמור לחודי' ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי מוקדשין כדאמרינן בסוגיא אר"י המנהיג בשור פסולי מוקדשין לוקה משום דעשאו הכתוב ב' גופים דאיתקש לצבי ולאיל:

ונראה לענ"ד דהנה הא דחייב שמונה לאווין מחולק רש"י עם תוס' רש"י חושב א' הא דחורש בשור וחמור ושני לאווין במוקדשין על השור שהוא קדשי מזבח עובר משום לא תעבוד בבכור שורך ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה הרי ג' ושביעית וכלאי הכרם הרי חמשה ויו"ט וכהן ונזיר בבית הקברות ותוס' פסחים כתבו דלא תשבו התנא לאו דהזיד במעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו"פ וכלאי הכרם הוי שנים אחד משום כלאי זרעים ואחד משום כלאי הכרם. והנה מחלוקת הקדמונים בגיות הבכור דשיטת התוס' דאף כשעבר על לאו לא תגזוז מ"מ אין הגיזה אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן ודעת הרמב"ם נראה דהגיזה אסור מדאורייתא אם עבר על לאו רק כשנתלש ממילא אסור מדרבנן ונראה דאפילו לשיטת התוס' דהגיזה אינו אסור רק מדרבנן אבל העבודה אסור מדאורייתא דבחולין (דף קי"ד) אמר רב אשי לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא כל תאכל והקשו בש"ס חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תעבתי לך השתא מה שבת דחמור אף מעשיו מותרין הני לא כ"ש פירש"י דהחורש בשור וחמור ליתסר הזרעים והתוס' פירש דהשור והחמור ליתסר ומשני השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא והקשו בתוס' הזרעים והדישה ליתסר ותירצו דלא שייך כל שתעבתי לך דלא תחסום אסור משום בהמה וכן לא תחרש לאו משום חרישה וזריעה דאפילו בלא חרישה אסור להנהיג בשור וחמור ונראה כוונתם דבשלמא הלאו דלא תחסום האיסור משום בהמה אבל הלאו דלא תחרוש אסרה התורה המלאכה והיו אסורין הזרעים ותירצו דלא אסרה התורה המלאכה דוקא דהא אסור להנהיג בשור וחמור וא"כ בבכור דאיסור לא תעבוד בבכור שורך והמלאכה אסורה הוא שפיר בכלל מה שתעבתי לך לפ"ז יש לחלק שפיר בין גיזה לעבודה דתוס' הקשו בצורם אוזן בכור יהי' אסור משום כל שתעבתי לך ותירצו כיון דהתורה התיר קדשים שהוממו הוה כנפל המים מאליו א"כ גם בגיזה אם נשרו השיעור מעצמו מותר אינו בכלל כל מה שתעבתי לך אבל בעבודה לא שייך זה עיין ברמב"ם (בפי"ח מה' פסולי המוקדשין) **(גם בערלה מהא דסובר חדש יותץ ולשיטת רש"י הא דחדש יותץ עד שלא יוליך הנאה ליה"מ וא"כ כיון דאית לי' תקנתא שלא יפסיד יותר מהאיסור להכי חשיב דשי"ל מתירין ולהכי אסור בזוז"ג וכנ"ל אבל בערלה דלא מהני הולכת הנאה ליה"מ לא הוי דשיל"מ י"ל דסובר זוז"ג מותר:

אך נראה דמוכח מזה דרש"י סובר כשיטת הרשב"ם ז"ל דר"א סובר דסגי בתקנתא דיוליך הנאה ליה"מ אף בשאר איסורי הנאה ונקט תקנתא גבי ע"ז וכ"ש בשאר איסורין:

א"כ גם בערלה הוי דשיל"מ ואסור זוז"ג וקאמר בגמ' שפיר דר"א דעצי אשירה הוא וכנ"ל ולפ"ז י"ל באמת דזה הטעם של ר"א שסובר דזוז"ג אסור משום דאזיל לשיטתי' שסובר דבכל איסורי הנאה סגי בהולכת הנאת האיסור ליה"מ והוי כדשיל"מ ולא בטיל ומש"ה אסור זוז"ג אבל חכמים סברי דלא מהני התקנה דיוליך הנאה ליה"מ ולא הוי דשיל"מ ובטיל ולהכי זוז"ג מותר אמנם ר"א לשיטתי' הוי דשיל"מ וכנ"ל וזה גופי' הוא הטעם דסובר דזוז"ג אסור משום דלא בטיל ומיושב היטב קושיית התוס' מהא דנרבעו ולבסוף עיברו בזוז"ג מותר דשם כיון דל"ל התקנתא לא הוי דשיל"מ ומורה ר"א דזוז"ג מותר:

ומוכח כשיטת רש"י דלא צריך רק להוליך הנאת עצים לבדו ליה"מ ומש"ה הוי דשיל"מ אבל אי נימא דצריך להוליך דמי כל הפת וצריך להוציא הוצאות יותר מכדי איסורו א"כ לא הוי דשיל"מ ואעפ"כ סובר ר"א דזוז"ג אסור ויקשה קושיית התוס' מהא דנרבעו ולבסוף עיברו אע"כ כרש"י דסגי רק בדמי איסור להוליך הנאה ליה"מ וחשיב דשיל"מ ולא בטיל מש"ה סבר ר"א דזוז"ג אסור ומיושב קושיית התוס' וא"ש בעז"ה:

ובזה מיושב לנכון קושיית הישועות יעקב יו"ד (ס"ק מ"ב) על הא דסברו חכמים דמפרר וזורה לרוח וכתבו התוס' דס"ל כר' יוסי דשוחק וזורה לרוח והקשה הא עיקר טעמו דר"י משום דס"ל דזוז"ג שרי דאף הוא נעשה זבל א"כ לפי דברי המגן אברהם דבחמץ אסור זוז"ג והאיך רשאי לפרר ולזורה לרוח ולדברי מו"ז לא קשה כלל שהרי לאחר הפסח שרי זוז"ג א"כ אף שנעשה זבל הא אינו נהנה ממה שגדל רק לאחר חג הפסח ואז שרי ולא דמי לע"ז דשם לעולם אסור אבל בחמץ רשאי לפרר וזורה לרוח כיון דלאחר הפסח מותר וא"ש:

)**