חידושי מהרא"ך חלק א מח

בשביעית ובע"ז גם בחליפי חליפים דעות הפוסקים לאסור:

אך צריך להבין דלפמ"ש לחלק בין מכירה לשכר פעולה דבמכירה מותר דאין זה דמיו כיון דלא נתחייב לשלם לו אבל שכר פעולה נתחייב לו א"כ קשה דבש"ס הקשה מ"ט שכרו אסור הואיל דהוא אסור הרי ערלה דאסורין בהנאה ומכרן וקידש בדמיהן מקודשת יקשה דאיך מדמה הש"ס מכירה לשכר פעולה דבשלמא במכירה הוה מעות מתנה או גזל כי מה לו ליקח חליפין בשביל דבר של הפקר אבל בשכר פעולה אינו לוקח השכר בגזל או במתנה כי מגיע לו שכר טרחתו ונראה דהר"ן במשנה הביא בש"ס הרמב"ן דה"ק אי לימא הואיל ויי"נ שכל שאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסור אע"פ שאין דמים לו א"כ בערלה וכלאי הכרם נהי שהמעות גזל ואינם חליפין מ"מ הערלה וכלאי הכרם גרם לו הנאה וגורם אסור אבל לפי האמת דגורם מותר רק דנאמר מה לי הן ומה לי דמיהן כתב הירושלמי דאין זה דמיו וחליפיו כלל אבל שכר פעולה הוה שפיר:

ולפ"ז יש לומר דאף הפוסקים דס"ל דאם מכר בהקפה כשהיין בעין תופס חליפיו הוא דוקא ביין נסך דהר"ן כתב והאי שעתא אע"ג דנשתעבד לו כיון דלא מיחד שעבודו מותר נראה דמשתעבד להמוכר הנכסים כשמושך הלוקח קשה כיון דיי"נ הוה הפקר במאי משתעבד הנכסים וע"כ צ"ל כיון דהתורה גלי דע"ז תופס דמיו והוא חליפיו נשתעבדו הנכסים במשיכת היין לענין זה שיהי' אסור רק דהר"ן מתיר כיון דאינו מיחד השעבוד א"כ יש לחלק בין יי"נ לשאר איסורי הנאה דבשאר איסורי הנאה לא נתפס כלל השעבוד במשיכת החפץ לא שעבוד כללי ולא שעבוד פרטי מותר אפילו כשהחליף בעצמו עכ"פ אם מכרה שפחתו אפילו בידיעתו ולא קיבלה הדמים עד שמשך הלוקח נראה פשיטא דמותר דגם יי"נ אינו תופס דמיו רק בישראל כמ"ש בתוס' ע"ז (דף ס"ד) דכתיב והיית חרם כמוהו א"כ גם בשאר איסורי הנאה נגד איסור דרבנן אין תופסין דמיהן וכיון שהחמץ בידה זכתה וקנתה החמץ ואין מקום לאסור רק מטעם רוצה בקיומו אך לכאורה דהא דתפס המ"א במישלם דרוצה בקיומו אסור בחמץ צ"ע דנראה דרוצה בקיומו הוא אסור מדרבנן רק במקום שצותה התורה לאבד שלא יהי' בעולם והוא רוצה היפך התורה אבל במקום שאין שום אחד עובר בבל יראה לא צותה התורה לאבד מנ"ל דרוצה בקיומו אסור. וראי' לזה נראה דהנה בע"ז (דף ס"ד) כתבו התוס' הא דאמר ר"ע מקיים בכלאים לוקה פירש בקונטרס שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי קיומו ויפה כוון דהא במכות מוכח דר"ע אית לי' לאו שאין בו מעשה אין לוקין ודלא כפירוש הערוך שפירש מקיים בכלאים בהנחה ליגדל בתוך שדהו וא"ת איך ס"ד להוכיח דלעקור אסור אי לאו למעוטי תיפלה לפי שרוצה בקיומו כדי להשתכר מדאסור לקיים התם הוא עשה מעשה אבל הכא אין כאן מעשה כל באיסור ונראה ברור בכוונתם לקושייתם כיון דכלאים אינו אסור רק שמקיים במעשה א"כ אין זה דומה ליי"נ דשם מצוה לבטל ורצון התורה אשר יבוער מן העולם והוא רוצה במחשבתו אשר יהי' קיום לאותו דבר היפך רצון התורה ולזה אסור אבל בכלאים לא אסרה התורה רק שהוא לא יקיים אבל לא שהתורה רצתה אשר יתבטל מן העולם לשיטת רש"י א"כ מאי ס"ד דש"ס למימר בשלמא לפי הערוך דס"ל דאם מניח אדם בשרה כלאים ואינו עוקר לוקה וע"כ רצון התורה שיתבטל ויבוער כלאים מן העולם דייקו שפיר אבל לשיטת רש"י קשה כן נראה ברור ע"ש ותבין א"כ מוכח דדבר שלא הקפידה התורה אשר יבוער מן העולם אין רוצה בקיומו אסור ובלא"ה לשיטת הר"ן (ר"פ השוכר) אין כאן רוצה בקיומו ע"ש א"כ נראה עכ"פ דאם החליפה שפחתה והלוקח משוך מקודם שנתן החליפין אפילו בידיעת ישראל דמותר ואם החליף בעצמו ומשך הלוקח קודם שנתן המעות או במכרה שפחתה אף אם קיבלה הדמים מקודם עפ"י הדברים שכתבנו יש ג"כ מקים להתיר וצ"ע:

הה"י כתב דגדולי החמץ שעבר עליו הפסח דהיינו אם הי' לו דגן מחמיצים וזרעו הגדולים מותר דחליפין כגדולין כמו דמותר החליפין גם הגדולין מותר דבש"ס נדרים (דף מ"ז) מדמה חליפין לגדולין המו"ח הגאון זצ"ל חולק עליו וכתבו דנהי דחליפיו מותרין מ"מ הגדולין אסור דכל דבר שנעשה ע"י איסור הנאה ואיסור הנאה גרם לו לבא לעולם אסור וא"כ מסתפקא להו לש"ס רק אם לדמות חליפין לגדולין דחליפין לא גרמו להיות הדבר אבל גדולין שגרמו להיות הדבר לכ"ע אסורין ובאמת מבואר בסוגיא דהגדולין חמורין יותר מחליפין ובתוס' ע"ז (דף מ"ט) הקשו אמאי גדולי תרומה מותר וגדולי ערלה אסורין ותירץ דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגדולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין:

**(ונראה לע"ד דבגדולי חמץ לא שרינן משום זוז"ג לאחר הפסח דבגמ' קאמר דתנור שהסיקו בעצי הקדש דאסירי דאפילו באלף לא בטיל וכתבו התוס' תימא מה חמור הוא זה הא הקדש הוי דשיל"מ ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטיל וכו' ותירצו המפרשים דזוז"ג דמותר משום ביטול הוא וא"כ שפיר עולה הטעם דהקדש לא בטיל משום דשיל"מ ולכך זוז"ג נמי אסור ועיין מה שכתב מו"ז ז"ל לקמן תמה בחידושיו דהתוס' ג"כ סברי כך רק בהקדש ע"י תערובות לא מהני חילול עיש"ה שמבואר הדבר היטב:

נמצינו למידין דהכא דאין צריך להוציא הוצאות יותר מכדי איסורו הוי דשיל"מ ולא שרי משום זוז"ג והנה קי"ל (בסי' תמ"ז) דחמץ שנתערב לאחה"פ דבפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ועט"ז ומ"א דשרי אפילו באכילה וע"ש בדברי אא"ז ז"ל במקור חיים שביאר הא דקאמר בגמ' כי קנס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס פי' דלא קנסו כ"כ שיאסור גם התערובות ולא קנוי רק להפסיד החמץ עצמו ולא התערובות ממנו וזהו נגד האכילה אבל האיסור הנאה שבחמץ דהדין הוא בכל איסורי הנאה שנתערבו להוליך הנאה לים המלח א"כ אף בחמץ שנתערב צריך להוליך הנאת האיסור דמ"מ ירויח במה שנתערב ליהנות גם מהחמץ כו' עיש"ה:

ולפי"ז בגדולי חמץ לאחר הפסח לא שרי מטעם זוז"ג כיון דאפילו בפחות מס' סגי לי' בהשלכת הנאה לים המלח ושרי התערובות באכילה א"כ הוי לי' דשיל"מ כיון דאם ישליך הנאת החמץ כי יהי' שרי בלא ביטול א"כ לא בטיל מטעם זוז"ג כיון דא"צ להוציא הוצאות יותר מכדי הנאת החמץ:

ובחדושי הבאתי ראי' לשיטת רש"י ז"ל דסגי בהולכת הנאת העצים ליה"מ ולשיטת רש"י הא דחדש יותץ עד שלא יוליך הנאה ליה"מ ויהי' מתורץ בזה קושיית התוס' ד"ה וכן הי' ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה השתא משמע דבכ"מ א"ל לר"א זוז"ג אסור ותימא לרשב"א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא דתניא בתמורה כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרין ותני עלה ר"א אוסר וקאמר ר"ה ב"ח מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סובר עובר ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין אלמא לר"ע זוז"ג מותר:

ולהנ"ל מתורץ דלשיטת רש"י דבע"ז סגי בהשלכת הנאת העצים ליה"מ א"כ קשה האיך הוכיח הגמ' דר"ע סובר דזוז"ג אסור)** אך לא זכיתי להבין דעת הגדולים האלו דהא אנן פסקינן ביו"ד (סימן רצ"ד סעיף י"ב) והוא מוסכם מכל הפוסקים [לבד דעת תוס' בע"ז (דף ה') ד"ה שאם נטע ובנדרים (דף נ"ט)] דאם זרע פרי של ערלה דמותר בזה וזה גורם דהיינו הקרקע והפרי מותר והראב"ד (בפ"ה מה' נדרים) כתב